0

3 תגובות   יום שני, 18/8/08, 21:47

ההנאה שבהרג ליוותה את המין האנושי מתחילת הקדם-היסטוריה שלו. אפשר לתאר את ציורי הציד שעל המערות, או את הריקוד עם כלי הנשק כאמירה של "אני הרגתי, הישמרו לכם". אפשר שזהו תיאור צר של העניין, אבל מי שכיוון אי פעם את קשתו  או את רובהו כלפי מטרה, יכול להיזכר בהתרגשות הראשונית - "זה" יפגע בו. החץ, הכדור או החנית, משעה שיצאו מהיד הפכו לנציגיה הפרלמנטריים. האלימות היא בריחוק - הנציג הפרלמנטרי פועל "בשמנו", אך עושה את רצונו שלו או רצונותיהם של אחרים. הכוח הפוליטי הפך לכוח מופשט, כאיברי גוף  שנעקרו, הפכו לאגרוף של ברזל ולשלוחי רוחו המבעיתה של האדם המסורס, השולח את שליחיו ואיננו שולט בהם יותר. אין באלימות זו דבר מוחשי, הם אנשים טובים מאוד. לעומת כך, הצייד רואה במו עיניו את רגע הפגיעה הנורא של חלק מגופו בדבר האחר כרגע של חדירה. הכניסה אל הגוף, התפשטות הדם ונפילת הגוף, נסתפק בכך- הגוף הלא פגוע של הצייד מוצא את זהותו במת. לעומת ההרג המוחשי, מוצאת המחשבה האבסטרקטית את זהותה גם בתוך אי-המחשבה המאפשרת את המשכיותו של הזמן המת - העבר שאיננו או העתיד שעדיין-איננו. הנה מחשבת-הזמן-המת מבטיחה לנו תהליכים של אושר בעתיד, על חשבונו של סבל נמשך בהווה.
דרג את התוכן: