יש מקוראי וקוראות הבלוג הזה המקבלים את הרושם שאני אדם מר נפש ופסימי.

אני מסוגל להבין את הרושם הזה שכן התכנים בבלוג זה כמעט ואינם כוללים חיוך או משהו המייצג אופטימיות.

נכון, בדידות אינה דבר נעים, בדידות היא דבר רע ועצוב.

יחד עם זאת עד כמה שזה יראה משונה אני אדם מאד מאד אופטימי.
נכון אני סובל, סובל מאד מהבדידות אבל אני מאמין שאיכשהו בשלב כלשהו של חיי אוכל להתגבר על הבדידות ולמצוא בת זוג לחיים, בת זוג לקשר רציני שיעשיר את שנינו, הן אותה והן אותי.

איך בדיוק זה יקרה? גם אני איני יודע. הבלוג הזה נפתח בערב של רחמים עצמיים בו כמעט חזרו הרצונות שהיו פעם להתאבד. אבל עצם הכתיבה בבלוג כבר באותו ערב, עזרה לי להרגיש טוב יותר.

לאחר מכן, המשכתי לחקור עם עצמי את נושא הבדידות, זו לא פעם ראשונה שאני עושה כן, אולם רוב חיי נטיתי להמנע מחקירת נושא הבדידות, שכן חקירת נושא עצוב מן הסתם משפיעה והופכת אותי לעצוב.

בבלוג הזה די הכרחתי את עצמי לחקור, מתוך התחושה שאם לא אבין לעומק את הסיבות לבדידות, לעולם לא אוכל להתגבר עליהן.

למרבה הפלא, במקום להפוך להיות אדם יותר ויותר עצוב, הפכתי להיות אדם יותר ויותר אופטימי. כנראה המחקר הזה והתחלת ההבנה של הסיבות לבדידות נתנו לי תחושה של כוח.

גם עכשיו אני מרגיש שיש לי את היכולת להתגבר על הבדידות, בין עם זה בעצמי ובין עם זה בעזרה של מישהו מבחוץ. אני הולך פעם נוספת לקבל עזרה חיצונית, עדיין לא החלטתי איזה סוג של עזרה, אבל ברור לי שאני הולך שוב לקבל עזרה.

הפעם ממקום אחר לחלוטין. אני לא מדוכא ולא מרגיש מדוכא כפי שהרגשתי בפעם הקודמת שהלכתי לטיפול פסיכולוגי.