לפעמים המרחק בין הצחוק הכי גדול לעצב הכי תהומי הוא דק. דק כל כך עד שהם מתחברים ויוצרים מציאות סכיזופרנית שאף כדור לא יכול לתקן אותה. כימי הכוונה. כשהייתי ילדה קטנה חלמתי להיות שחקנית.

חלמתי.

לא האמנתי שאני באמת יכולה לגעת באור הזה. הוא היה נראה לי חם מידיי, מסנוור, בועט החוצה, גורם לעצום עיניים, מדגיש את המציאות האפלה בה גדלתי. אז חלמתי.

בגיל 25 הלכתי לאודישנים בבית צבי, יורם לוינשטיין וניסן נתיב. אצל ניסן נתיב עברתי מס' אודישנים והגעתי לאודישן הסופי אצל ניסן בכבודו ובעצמו, מקרה נדיר.

שעה וחצי של אודישן מענג. "תראי, את מוכשרת אבל אני בוחר רק 20 תלמידים בשנה, את כמעט ביניהם אבל את צריכה עוד קצת זמן". קבלתי באהבה.

בבית צבי עברתי את היום הארוך ועטור האודישנים וכשהגעתי לקטע הדרמטי, קבלתי כנראה  תיקשור אלצהיימרי והמילים נעלמו מהראש והבטן. זימנו אותי פעם נוספת וזה שוב קרה לי. אז הלכתי ליורם לוינשטיין. התקבלתי. 

אבל אז, גרתי בחיפה. אז, הציעו לי נישואין אחרי 5 שנות חברות. אז, חשבתי שאהבה היא הדבר היחיד שחשוב. רק ששכחתי את האהבה האמיתית שלי.

אחרי שנתיים התגרשתי. עברתי לתל-אביב, למדתי שנתיים משחק, נגעתי מעט בחלום. ועזבתי. חושך.

חלום הכתיבה שהתווסף היה חזק יותר, נגיש יותר, פחות מפחיד, יותר אני עם עצמי, יותר לבד. יותר נוח לי. אבל המשחק תמיד בער. עדיין. 

לפני 3 חודשים חברה שלי באה אליי ופתחה את הטלויזיה, שלא הייתה דלוקה אצלי אולי חודש. היא פתחה במקרה בערוץ "ביפ".

"דרושים שחקנים לתוכנית המערכונים החדשה של ביפ", התנוססה לה מודעה מפגיזת אישונים.

אחרי שחברתי מביאת האור הלכה, נכנסתי לאתר שלהם ושלחתי את קורות החיים שלי בחרוזים. אחרי שעה , שכחתי מזה.

שבועיים עברו, מתקבל מייל. זימון לאודישן לתוכנית המערכונים ב"ביפ". יש!!!!!!!!!! . בדיעבד התברר לי שלא כל מי ששלח קורות חיים זומן. עונג אגוצנטרי.

אודישן ראשון, יום שישי, שעה הזויה בצהריים. נותנים לנו שעה, להתחלק לזוגות, לכתוב מערכון ולשחק אותו מול עמירם גרוס, דה קינג אוף נונסנס. זה שהמציא את עידן אלתרמן, אבי גרייניק, עדי אשכנזי, רותם אבוהב ושות'. אני משחקת מטפלת רייקי מרוקאית.

איזה אנרגיוץ היו שמה , וילי וילי...חבל הזמן סילהם.

אני יוצאת בתחושה מוזרה. האדרנלין בגוף משתולל. אני הולכת לאכול המבורגר. שנה אולי לא נגסתי בבשר המבורגר טחון.

אחרי יומיים. מייל חדש. " אנו שמחים להודיעך שעברת את האודישן הראשון". פאק!! יש!!זה אמיתי??

זימון לאודישן השני. אני משחקת ילדה חרמנית בת 7.5 , חובבת סרטים כחולים. הכל פרי מוחי. מה קורה לי שם -אלוהים יודע...

אחרי יומיים מייל. עברתי . סאחתכ. אנל'א מאמינה.

אודישן שלישי, ניפו כבר מאות מתוך אלף ומשהו שהיו באודישן אחרי הניפוי הראשון. אנחנו 60 אנשים אחרונים. אני רופאה רוסייה, ילדה פסיכוטית, זמרת חובבנית בשירי סרק.

"עברת את האודישן השלישי" היה כתוב במייל. תודה לעלייה הרוסית, לפסיכיאטרים, ליכולת לזייף גם אם אתה שר טוב..

אודישן רביעי, לחץ.  אני עוברת. אודישן חמישי , אני עוברת. אודישן שישי, אני עוברת. אני ב- 30 האחרונים.

ואז אני נזכרת בחלום הזה, כשהייתי ילדה. אני מרגישה את החום של האור שפחדתי להרגיש, אני מסונוורת לשנייה אך מייד רואה את המציאות , אני מאמינה בעצמי יותר מתמיד, אני בתוך קבוצת סטנדאפיסטים שמופיעים שנים על במות. אני אוהבת את עצמי.רגעי חיים עוברים מול עיניי, בתוך הבטן, בתוך הלב. דמעות של קבלה עצמית, דמעות של קבלה מקצועית בתחום. הנה זה קורה לי. סוף סוף, פאק איט.

הכנות לצילומי התוכנית הראשונה.התרגשות. אמונה חזקה. תחושה מוזרה. זה קורה באמת. אני מתרגשת, פוחדת, מאמינה, משתינה כל שעה, מנסה להירגע. החלום הופך למציאות. והמציאות?

48 שעות לפני הצילומים לתוכנית הראשונה , 07:19  בבוקר, יום שני, טלפון מאמא. אבא מת.

לא. זה לא אמיתי. כל הביפ נשכח בשניה אחת שחורה. לא מעניין יותר.

אין צילומים לתוכנית. יש שבעה. אין סינוור של אור. יש מכת חושך מאפילה. אין צחוק. יש כאב. שנאה ואהבה בו זמנית על ילדות כואבת.

האור הזה.

יום לפני שזה קרה,הרגשתי שמשהו נחלש בו. האופטימיות השתנתה, התחלפה בתובנות לא ברורות.  אני עדיין מאמינה באור הזה. הוא חייב להגיע שוב.  אני בתוכנית המערכונים של ערוץ "ביפ". רק נגעתי. בחלום. שלום אבא.

לפעמים המרחק בין הצחוק הכי גדול לעצב הכי תהומי הוא דק.