כותרות TheMarker >
    ';

    יומני כרמל

    ילדה טובה כרמל.
    בעצם, כבר לא כל כך ילדה,
    ואם חושבים על זה ברצינות - גם לא כזאת טובה.

    0

    Denial aint just a river in Egypt*

    9 תגובות   יום רביעי, 20/6/07, 07:44

     * לכותבת אין כל השכלה ב"מדעי הפסיכולוגיה" וההקדמה נועדה לביסוס תשתית עובדתית לפוסט, הא ותו לא.

     ==

    במשך שנים עסק הטיפול הפסיכואנליטי המסורתי בנבירה, חשיפה ועיבוד של מידע מתוך הנחת מוצא שתהליך כזה מועיל לגילוי מקורותיהם של הסימפטומים והבעיות הנפשיות של המטופלים וכי אין אפשרות לפתור באופן מוצלח ולטווח ארוך בעיות אשר מקורותיהן אינם ידועים או ברורים.  

    אחרי שנים ארוכות בהן האנושות למדה "לדבר על זה", לחפור ולנבור בעמקי הטראומות הכי כאובות על מנת לאפשר להן להיחשף ולהגליד, החלו להישמע קולות המדברים בזכות מנגנוני ההגנה אותם למדנו לנטרל, מתוך ההבנה כי הדיבור לא תמיד עוזר והחשיפה עצמה עשויה לעתים גם להזיק. תהא אשר תהא דעתכם בנושא, מחקרים שנערכו באוניברסיטאות מובילות בעולם הובילו למסקנה חד משמעית לפיה במקרים מסוימים מנגנונים כמו הכחשה והדחקה הנם מנגנונים מועילים ואף חיוניים לשלמות ה"אני" ולהתקיימותו. 

    המחקר המוכר ביותר בתחום, בדק חולים שעברו התקפי לב בדרגה זהה במהלך 72 השעות הקריטיות שלאחר ההתקף וממצאיו העלו כי סיכויי ההישרדות של חולים שבחרו להתכחש להתרחשות האירוע תוך שימוש במנגנוני ההגנה הנזכרים לעיל היו גבוהים באופן משמעותי מסיכויי הישרדותם של  חולים אשר הכירו באירוע והפנימו את התרחשותו. מחקר המשך חדש יחסית שנערך בארץ מצא שגם בטווח הארוך המדחיקים והמכחישים סובלים פחות מתסמונות פוסט טראומטיות הקשורות לאירוע הלבבי.  

    -- 

    אחת מכוכבות התרבות הפופולרית האמריקאית (אופרה ווינפרי, ריקי לייק או מישהי מהקטגוריה הזו) השתמשה לא אחת בתוכניותיה במשחק המילים שעל שמו קרוי הפוסט, כדי לפקוח את עיני אורחיה התמים והתמימים להתמודד נכוחה עם המציאות. 

    וכמו שהנילוס הוא לא רק נהר במצרים, להכחשת מצב דברים יש יותר מפן אחד.אם לחזור לפרויד – האיש והתסביך, ההדחקה וההכחשה יכולים להקל על המכחיש. בסובבים, זה כמעט תמיד פוגע. 

    -- 

    כשנתגלתה מחלתו של רן הייתי עמוק במובטלות.

    יומיים אחרי הניתוח של רן קיבלתי תשובה חיובית לגבי אחת המשרות אליהן התראיינתי שלושה שבועות וגידול אחד לפני כן.

    האדישות בקולי הפתיעה את מנהל מחלקת משאבי אנוש אשר התקשר מלא בטחון בכך שהבשורה שלו לבטח תעשה לי את השבוע. היות שבאותו זמן ישבתי מחוץ לחדר בו שכב רן בטיפול נמרץ נוירו- כירורגי, אשקר אם אכתוב שקבלת המשרה נתפשה בעיני כבעלת משמעות כלשהי, הגם שהיה לי ברור שאני לא מתכוונת להתחיל לעבוד בתקופת ההתאוששות של רן.

    אלא ששבועיים ועשרות הטפות (בדבר חשיבות המסגרת והנרמול) מאוחר יותר, מצאתי את עצמי פוסעת לתוך הבניין הגבוה ונבלעת בהמולת כוח העבודה השחוק.

    מראש החלטתי שאני לא מספרת. שומרת לעצמי את כל מה שקורה בחיי האישיים. ויתרתי ביודעין ובשמחה על היחס המיוחד ונישת ה"מסכנה", כולל השאלות המתעניינות והטיית הראש המשתתפת ויצרתי לי מיני-קוסמוס נטול סרטן. מקום שבו הטרמינולוגיה לא כללה מילים כמו "פרוגנוזה", "טיפול משולב" ו"תמודל".

    ואז היתה אמה של העבודה ומילי של הבית וביניהן עבר קו הפרדה רצוף.

    ההפרדה הזאת אפשרה לי מקום נקי משלי, משופע הדחקה והכחשה כרצוני, ומצד שני יצרה אדם חלקי, כזה שאין לו הרבה מה לספר כי החלק הארי שבחייו הפרטיים נחסה. וכשנחשף, כשכבר לא יכולתי להסתיר עוד, המבט הנפגע בעיני חברי הקרובים לעבודה הבהיר לי שהפסדתי הרבה יותר מהקטלוג כאדם מעניין. 

    ==  

    רן יודע שהוא חולה. הוא יודע שהמצב לא מזהיר, וזאת לשון המעטה שאפילו סופי היתה מעריכה.

    עם זאת, ותוך התעלמות מוחלטת מהמצב, הוא מציע חדשות לבקרים תוכניות חדשות לטיולים, ארוחות וסרטים אותן הוא מתיימר להוציא לפועל בעזרתי. 

    אין מי שמבין אותו יותר ממני. קשה לי לשאת את המחשבה שהוא יהיה תקוע בבית מעכשיו ועד.. ועד שזה ייגמר. אני בטוחה שזה עובר גם בראש שלו, למרות שהוא לא מדבר על הדברים האלה אתי, או עם כל אדם אחר.

    אבל אני לא יכולה. פיזית, אני לא יכולה להסתדר. בשלב הזה, אני כבר לא יכולה להעביר אותו לכסא הגלגלים וממנו לרכב ולהיפך, ויש עוד כמה אספקטים שבשם צנעת הפרט אני אחסוך, כשהסיכום הכולל הוא שהרעיונות שלו בלתי אפשריים לביצוע ואילו אני ניצבת פעם אחר פעם בעמדת המרשעת שצריכה ליישב בין רצונותיו של אדם גוסס לבין המציאות .

    וזו חרא של עמדה להיות בה, המכשפה המעשית.

    וכל פעם הנשמה שלי נקרעת בין הרצון שלי לאפשר לו לעשות את כל הדברים שניתן להספיק לבין הידיעה הברורה שאנחנו לא נוכל להגיע עד דלת הבית...

    איך אומרים לגבר בן 36 שלפני שנה עמד להתחתן אתי שהוא לא יוכל לעשות את הדברים הטריוויאליים האלה לעולם?

     == 

    אתמול זה קרה.

    רן שלח אלי מייל לגבי טיול לחו"ל המסובסד על ידי עבודתו ושאל אותי אם אני אבוא.

    הרגשתי שאין לי ברירה ואמרתי לו שזה פשוט בלתי אפשרי.

    וכמו בולמית טובה, הקאתי הכל החוצה. אמרתי לו שאני שונאת את המקום הזה שאני תקועה בו (אם הייתי כנה לחלוטין הייתי אומרת שאני שונאת את המקום שבו הוא מציב אותי) – המקום הספק "פלורנס נייטינגיילי" ספק אימהי שמחייב אותי לפרגמטיות מחליאה, ושונאת את זה שאני לא יכולה לאפשר לו את הדברים שהוא רוצה לעשות למרות שאני כל כך רוצה.... 

    הוא, בתמורה,  אמר לי שהוא אוהב אותי וזה רק גרם לי להרגיש גרוע יותר.

    על זה שאני כועסת עליו. על חוסר האונים שלי. על זה שאני לא חזקה יותר, שאני לא עושה יותר. על זה שאני בריאה. 

    והנילוס ממשיך לזרום...  

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/6/07 15:20:

       

      צטט: el_greco 2007-06-28 09:51:46

      רק מלאכים ודמויות ספרותיות לא חושבים לעולם על עצמם. ואת, על המנעד האנושי שבין נבילה למלאך, קרובה מאוד למלאכים.

      מותר לך לחשוב גם על עצמך, את לא יכולה בשם האהבה להגיע לכדי ביטול עצמי מוחלט. מחירים כבדים את משלמת על אהבתך, כבדים מאוד. הטקסט שלך זועק אשמה, אבל זה רק כי הרף המוסרי והאכפתי שהצבת ושאת חיה בו גבוה מאוד, ושבדימיונך יש אחד גבוה ממנו.

      ויותר מהכל- אנשים המשפיעים טוב (toov) על העולם, עולמם באופן עקרוני הוא עולם טוב יותר. החיים עוד יאירו לך פנים באופנים שאינך מסוגלת לדמיין.

      "איש טוב לא יקרנו רע".

      כרגיל, התגובה שלך גורמת ללב שלי להתרחב...

       

      הצד הציני שלי אומר "צדיק ורע לו", אבל אני מעדיפה להשתיק אותו ולהאמין לך.

        28/6/07 09:51:

      רק מלאכים ודמויות ספרותיות לא חושבים לעולם על עצמם. ואת, על המנעד האנושי שבין נבילה למלאך, קרובה מאוד למלאכים.

      מותר לך לחשוב גם על עצמך, את לא יכולה בשם האהבה להגיע לכדי ביטול עצמי מוחלט. מחירים כבדים את משלמת על אהבתך, כבדים מאוד. הטקסט שלך זועק אשמה, אבל זה רק כי הרף המוסרי והאכפתי שהצבת ושאת חיה בו גבוה מאוד, ושבדימיונך יש אחד גבוה ממנו.

      ויותר מהכל- אנשים המשפיעים טוב (toov) על העולם, עולמם באופן עקרוני הוא עולם טוב יותר. החיים עוד יאירו לך פנים באופנים שאינך מסוגלת לדמיין.

      "איש טוב לא יקרנו רע".

        21/6/07 22:45:

      יכול להיות שרן מנסה , לשמור על ארשת נורמלית בשבילך . הוא רוצה לתת לך את כל מה שיכול היה,  כשהיה בריא והתוכניות שלכם היו במרחק נגיעה . זה בטח מתסכל שאפילו לצאת לסרט זו הפקה . נראה לי שלא מדובר בהדחקה של תפיסת המציאות ( נדמה כי הוא יודע היטב מה קורה )  אלא ניסיון הדחקה של המציאות עצמה , אולי אם יופעל מספיק כוח ניתן יהיה להעלים אותו , אולי רק לכמה דקות , אולי רק באורך מלא של סרט.

      אין לך מה להלין על עצמך שאינך חזקה דיו , את  חזקה הרבה יותר ממה שאת מעריכה ורן יודע את זה , הוא רק רוצה להיות מסוגל שעוד יהיה לך נחמד ולא כ"כ הולך לו. אני חושב שאם הוא היה יודע כמה זה מעציב אותך וגורם לך למועקה הוא היה עוצר עצמו הרבה יותר מהר ממה שאת מדמיינת .

      אולי ההדחקה היא הדדית .....תדברי איתו , ותגידי  שעוד יש דברים נחמדים וכיפיים שאתם יכולים לעשות ביחד , לראות סרט וידאו , לקרוא ביחד ספר מתח חדש , ללכת לבית קפה קרוב , ולא צריך לנסות לקפוץ מעל הראש כי אז לשניכם יהיה מיגרנה שאפשר היה לוותר עליה מלכתחילה.

      תאמיני בעצמך , את חזקה ואמיצה ומדהימה  ואין לך סיבה שהמצפון יכביד עליך את עושה את כל מה שאת יכולה ויותר , תזכירי את זה ואולי המסע יהיה קצת יותר קל    

        21/6/07 13:14:

       

      צטט: manobela 2007-06-21 10:22:58

      נראה לי שהכוונה היא לא להדחיק את ההווה, אלא את העבר

      ולגבי ההווה, מהפוסט שלך אני מרגיש שאת משתדלת למצות אותו

      אחרי פוסט כזה אמיתי ומהלב, אם היית כאן הייתי נותן לך חיבוק

       

      שולח לך ולרן

       

      איזה כיף!

      חיבוק זה הכי טוב. יותר מכל הכוכבים הירוקים שבעולם...

      תודה.

        21/6/07 10:22:

      נראה לי שהכוונה היא לא להדחיק את ההווה, אלא את העבר

      ולגבי ההווה, מהפוסט שלך אני מרגיש שאת משתדלת למצות אותו

      אחרי פוסט כזה אמיתי ומהלב, אם היית כאן הייתי נותן לך חיבוק

       

      שולח לך ולרן

       

        20/6/07 15:33:

       

      צטט: rayv 2007-06-20 08:57:22

      תגידי,

      ואין כזו אפשרות, 

      שמישהו שכן יכול להרים אותו,  

      לעזור בצד הפיזי,בסגנון אח סיעודי ,

      שיצטרף לטיול,

      זו לא אופציה?

       

      אולי בכל זאת יש איזה פתרון לא מושלם אבל קצת משמח ?

      אני מאד מקווה שכן בשביל שניכם.

       

      כפי שאת רואה, נגעת לליבי מאד

       

      רייב יקירתי,

       

      קודם כל, תודה על התגובה. אפשר היה להרגיש את האמפתיה בין המילים..

       

      כמובן שהאופציה קיימת. הבעיה העיקרית היא ביישומם של הדברים, ואם היית מכירה את הוריו של רן (סיפור בפני עצמו שזכה לפוסט אחד אבל בטח לא אחרון http://cafe.themarker.com/view.php?t=52574 ) המדובר בזוג אנשים שזקוקים לעזרה כדי למצוא את קצה האף שלהם.

      על אף הקושי היום-יומי שהם חווים בטיפול ברן, ולמרות שדחפתי אותם לפנות למוסד לביטוח לאומי אחרי הסבר מקיף על זכויותיהם, הפסיביות הקיצונית שלהם גורמת לזה שדברים יתנהלו בקצב איטי מאוד (וכמובן שהם לא יקחו מישהו בינתיים, עד להחלטה של המוסד לביטוח לאומי, כי מי יבטיח להם החזר?)

      במרוצת הזמן, לקחתי על עצמי המון דברים שקשורים ברן ובמצבו והחלטתי הפעם לא להתערב (בין היתר כי התחילו לפרצף על ההתערבות שלי, אפילו שמטרתה היתה טובה).

       

      לפני יומיים התקבלה תשובה עקרונית חיובית מהמוסד לביטוח לאומי תוך אישור סכום הסיוע המקסימלי רטרואקטיבית מדצמבר. אמנם מדובר בתשובה טלפונית, אשר עדיין לא נשלחה בכתב, אבל לא נראה לי שיחולו שינויים מפליגים.

      הצעתי שיקחו מישהו כבר עכשיו, ואפילו יצרתי קשר עם בחור נחמד, דובר עברית שוטפת(עובד זר סיעודי חוקי שהקשיש בו טיפל נפטר זה לא מכבר) אבל הם מעדיפים לחכות עד קבלת האישור בכתב..

       

      זה מתסכל ברמות שקשה לי לתאר, אבל אין לי יכולת לשנות את המצב מההיבט הזה.

      מדי פעם אני רותמת את החברים למבצע אבל זה לא משהו שאני יכולה לעשות כל שבוע..

       

      אם משהו ישתנה, אני אעדכן...

        20/6/07 15:11:

       

      צטט: mouli bentman 2007-06-20 07:57:28

       את כותבת מקסים

       

      אני מסכים אתך כי הכחשה במקרים רבים

      יכולה להקל, יכולה לסייע יותר מאשר ההתמודדות הישירה עם הדברים.

      השאלה החשובה היא, האם ההכחשה היא אמיתית או רק מסווה?

      סבתא שלי נהגה להביט בנו במבט אווילי כל פעם שהיו

      מזכירים את העבר ואת נעוריה בפולין.

      לכאורה היא לא זכרה דבר מן התקופה ההיא,

      הפכה את המקום ההוא בחייה למודחק ומוכחש...

      אבל לדעתי היא  מעולם לא באמת הצליחה לברוח ממנו.

      לכן אני טוען כי הכחשה טובה מנבירה,

      כל עוד היא אמיתית וההכחשה היא לא העמדת פנים.

       

       

      תודה רבה!

      האמת היא, שחמישה הסנט שלי אומרים שהכחשה טובה לפרק זמן מסוים בלבד. מעבר לכך, תמיד תהיה זליגה של מידע למודע ובכל מקרה הכחשה או הדחקה מוחלטת כמעט אף פעם לא מצליחה. אולי הסיבה היא שכשאתה בורח ממשהו אתה צריך תמיד לזכור ממה אתה בורח כדי להמשיך...

      בכל אופן, סבתא שלי מדברת על הדברים. לא בקלות, אבל היא מדברת עליהם. לפעמים היא ממש חיה אותם מחדש אבל רוב הזמן היא מרגישה כאילו זה קרה למישהו אחר. אז אולי עדיף לדבר..

        20/6/07 08:57:

      תגידי,

      ואין כזו אפשרות, 

      שמישהו שכן יכול להרים אותו,  

      לעזור בצד הפיזי,בסגנון אח סיעודי ,

      שיצטרף לטיול,

      זו לא אופציה?

       

      אולי בכל זאת יש איזה פתרון לא מושלם אבל קצת משמח ?

      אני מאד מקווה שכן בשביל שניכם.

       

      כפי שאת רואה, נגעת לליבי מאד

       

        20/6/07 07:57:

       את כותבת מקסים

       

      אני מסכים אתך כי הכחשה במקרים רבים

      יכולה להקל, יכולה לסייע יותר מאשר ההתמודדות הישירה עם הדברים.

      השאלה החשובה היא, האם ההכחשה היא אמיתית או רק מסווה?

      סבתא שלי נהגה להביט בנו במבט אווילי כל פעם שהיו

      מזכירים את העבר ואת נעוריה בפולין.

      לכאורה היא לא זכרה דבר מן התקופה ההיא,

      הפכה את המקום ההוא בחייה למודחק ומוכחש...

      אבל לדעתי היא  מעולם לא באמת הצליחה לברוח ממנו.

      לכן אני טוען כי הכחשה טובה מנבירה,

      כל עוד היא אמיתית וההכחשה היא לא העמדת פנים.

       

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      bronte
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין