0
את העצב הזה אינני יודעת היכן להניח. זוחל לו לאטו במעלה הבטן לכיוון הגרון ואינו מרפה עד אשר הגיע ליעדו. שם הוא שוהה וחושב. הייתכן שהוא נעלם לו מחיי? ולתמיד? ולא אשמע אותו יותר? לא אראה אותו? לא אדע אם טוב לו , רע לו, לוחץ, קר, מעניין או מאושר לו? ולחשוב עליו, מותר? האם אוכל להחליט שאין טעם או סיבה לחשוב עליו יותר? להחליט שאני הופכת דף? הרי הוא לא היה לי אף לא כספר...מעולם לא אחזתיו בין ידי, אותו - קראתי בשידור ישיר ללא דפים וללא כריכה . לא לקחתי אותו לקריאה מרגיעה של לפני השינה ואף לא המלצתי עליו לאף אדם. להפוך דף? לו רק היה לי כספר...זמין מידי, פשוט מידי .הייתי הופכת אותו בקלות, סוגרת אותו בטריקה קלה ומחליפה אותו בספריה הקרובה. האם היה הוא משהו עבורי או שחלמתי חלום? היה. אכן היה. מילים וצירופי מילים הוא היה. הרווח שבין המילים. זה שאיננו כתוב בשום ספר. אותו הרווח הבלתי נראה מחד והמורגש כל כך מאידך.כמו הצחוק, השמחה הבלתי נשלטת והחיוך. הוא חקוק לי בבית החזה. רווח שכזה בעל משקל סגולי כבד. רווח נוכח, ריק שהתמלא ברווח.וביננו, מה כבר אפשר לעשות עם רווח עצוב וחמקמק שכזה? לשטוף אותו? לשיר אותו לדעת? אולי אצליח לכסות עליו בצבעי פסטל? לספר לו? - חלילה ולא. גם הוא לא יידע מה עושים עם הרווח שנחרת בשגגה בין שנינו. והוא - רווח מתעתע, גדל בי כמו כדור שלג, מאיים, מושך, נחבא, נושם ונושף חסר צורה ושאינו תחום בזמן מלווה אותי ביום, ישן איתי בלילות קם איתי בבקרים . רווח שאיני יכולה לו ואיני יכולה בלעדיו. כמו הצחוק. אמרתי כבר? צל התמיד שלי. העיניים שלי חסרות את הנשמה שלו. והנשמה הזו - עולם ומלואו - מאז ומתמיד. |