מישהו אחד מאוד חכם אמר לי, שכשאתה צעיר החיים נראים כמו עתיד אינסופי. וככל שאתה מתבגר אתה פתאום מבין שהחיים הם בעצם עבר קצרצר.

לא הסכמתי לתת לאף אחד להגיד שאני בן 30. גם חודש לפני יום ההולדת, גם שבועיים לפני.

אפילו פה בפרופיל, עדיין רשום שאני בן 29. (למי שקורא את הפוסט הזה היום).

אני לא מאוד עצוב.

יש לי עדיין עתיד אינסופי לפני. בטח כולל עוד קריירה ומשפחה. בטח עוד המון חוויות טובות.

אבל לפעמים - כשאני מביט אחורה. הכל נראה מעט מדי. כאילו הייתי יכול למלא את החיים קצת יותר. להעיז יותר. להספיק יותר. לנצל יותר.

אני אפילו לא הייתי עושה את הדברים שונה. כמעט מכל בחינה - אני די מרוצה עכשיו. ויש לי המון דברים שלא הייתי מוותר עליהם בחיים, ככה שבאמת לא כדאי להצטער על כלום.

אולי הטריק הוא לא להשאיר מחשבות כאלה לגיל 40.