**מוקדש לע'. לזכר הסיורים והמארבים המשותפים**

בגיל שלוש, אבא שלי אמר לי:

מזל טוב צחי, אתה בן שלוש. קח, זו המתנה שלי עבורך.

החזקתי את המתנה, ובהתלהבות של ילד בן חמש, חמש וחצי קרעתי את העטיפה.

קיבלתי מאבא את הספר 'פטיש ומסמר או עשה זאת בעצמך' מאת טוביאס ליווינגסטון.

פתחתי את הספר ועלעלתי. כשהוא התחיל להקריא מתוכו – נרדמתי מיד.

ובחלומי:

אני בגיל 16, תחילת יולי 1993. ברוך הבא לחופש הגדול בן, אומר לי אבא. אנחנו צריכים לסגור את הגג שלנו הקיץ. לסגור את הגג? אני שואל, ונימה של חשש מתגנבת לקולי המתחלף.

אהה. עונה אבי תקיפות. לסגור אותו, נבנה שם שתי דירות, אחת נשכיר, ואת הקטנה יותר נהפוך לחדר שלך.

יאללה, כמו בלגו אמרתי לעצמי תוך גירוד פלומות זקני המתפתח. 

עוד באותם צהריים הגיע המנוף עם הבלוקים. חצי שעה אחריו הטרקטור עם החול.

את המלט והכלים נסעתי עם אבא לקנות מאיזור התעשייה סגולה עם הפורד אסקורט סטיישן הצהובה בלי מזגן, ירחם עליה היושב במרומים.

כעבור יומיים גיליתי כמה חשובות כפפות לכפות הידיים, עוד יומיים לכמה חשוב לעבוד עם גב ישר.

ושלושה, לגלות שמעשי קונדס נחמדים במסגרת חינוכית, לא עם אבא.

הגלגלת שבנה להעלות את הדליים לקומה השלישית צנחה מטה, לאחר שניסיתי לשבת על אחד הדליים ובכוח הזרוע לחסוך מעצמי עלייה מפרכת נוספת לקומה השלישית. בנס היא נפלה רק מגובה של שני מטרים, כך שרק ששתיים מצלעותיי מיאנו להישבר והסכימו להיסדק בלבד.

הגלגלת פגעה בצינור המים של הגינה שבתורו נפל על עץ האתרוגים ממנו הוציא אבי פרנסה בחג האסיף.

אבי, הציץ מטה, גוער בי במבטו, ואני, נכלם, אספתי את הכלים ואת שברי הגלגלת. קורס כעבור שלושה סנטימטרים מהכאב שהזה בי.

התעוררתי שטוף זיעת פעוטות. פקחתי את עיניי, והסתכלתי על המדבקות של הקטקטים שאחותי הגדולה הדביקה על הדלת של ארון הפורמייקה שהיה לנו בחדר.

אט-אט, נעצמו אשמורות עיניי, ונכנעתי לשנת פעוטות מבורכת.

ושוב – החלום:

אני בדרך חזרה מהבית ספר, גיל 17 והיום האחרון ללימודים.

אבא שלי מופיע בפתח בית הספר ולוקח אותי הביתה.  אחרי שנגמרו החדשות הוא מכבה את הרדיו,  ואומר: צחיל'ה, המטבח שלנו צריך לעבור שיפוץ מא' ועד ת'.

אי אפשר רק עד ה'? – נשמעה אוושת תחינה מאיבריי.

יש לנו בדיוק שבועיים לעשות את זה. אחרי כן, נתחיל עם תקרת הגבס בסלון, בהול, ובמטבח. ואם יישאר זמן, גם את הפרגולה בחצר.

הימים, ימי טרום החתונה של אחי הגדול. אחי – הגדול – נכנס באופן טבעי לאווירה, ונתן לעצמו חופש טוטאלי מכל מה שקשור בעבודות רס"ר, ובשיטה הייחודית של אבי לפיתוח הגוף. ככה שהכינוי שלי בפי חבריי שנסעו על אופנועים באותו קיץ לים, היה – צחי הַנִיגְרוֹ.

מוכה וחבול סייעתי לאמי הורתי בכינון מטבחה לתפארת ישראל, בקיץ 1994. הפורד גנחה את נשימותיה האחרונות, ואבי שהיה ועודנו פרקטי מרגע לידתו – עת בחר להשתמש במצחו לפצח אגוזים סוררים בגיל שנה ושלושה חודשים – מכר אותה לסוחר מתכות.

התעוררתי ושריריי כאבו. קולי הצרוד ניסה לזעוק נואשות – אמא, אמא. אחותי הסתובבה במיטתה, וירקה לתוך פרצופי – אם אתה מתעורר עוד פעם, אני שרה לך את 'על נהרות בבל' עד הבוקר.

באופן טבעי התחלתי לבכות. גם מהמחשבה על השיר המבעית, גם מזה שאחותי שרה, וגם מאיך שאמא תגיב כשתתעורר לכל 'השמחה במעונו' הזו.

ככה, הייתי ילד מורכב בגיל שלוש, אבל לאט-לאט החיים פירקו אותי לגורם היחיד שעוד נשאר בי היום.

נרדמתי בבכי תמרורים. ושוב – המטרד התוך מוחי הופיע:

או, אבא רכש לעצמו טויוטה קורולה 98 עם מזגן, ודז' בורד בלי אותה פרווה כחלחלה דהויה שאיפיינה את אותם רגעים מעטים בחייו של אבי, בהם ניסה לגלות חוש מסוים של טעם.

בדרך הביתה חזרה מהקורס מכי"ם – פינטזתי לי על סוף שבוע פרוע כיאה לחייל קרבי. ועל השבוע רגילה שעומד בפתח.

אבל גם צנתור לא עצר את אבא שלי מלחתור קדימה אל המטרה מלפנים. אץ ליצור מגע, משתוקק לרגע בו פטיש האוויר ירעד מתחת לכפותיו. רגליו נטועות על שלבי הסולם בעודו מוסיף במרץ נעורים שכבת צבע נוספת על מעקה המדרגות החדש.

שלום בן, אז שבוע שלם תהיה בבית, אה?

במפתיע, התגנבה לקולו של אבי נימת שאלה. אותה קביעה שאיפיינה אותו בקשר ללו"ז שלי מקיצים עברו, נסדקה במעט.

החלטתי להתייצב מולו באון ואמרתי – אז זהו, שלא כל השבוע אהיה כאן. רק עד יום שני. אחרי זה יש לי תוכניות.

מצוין! צהל אבי. זה אומר שיש לנו את חמישי אחה"צ שישי עד כניסת שבת, מוצ"ש, ראשון ושני.

בדיוק הזמן שאנחנו צריכים כדי לחצוב מתחת לבית. אחרי זה אני כבר אביא כמה פועלים לפנות את האשפה, ותהיה לנו שם חנות שנוכל להשכיר.

הרגשתי כאילו אונותיי נימוחות, וצמר עננה רך עוטף אותי. יכולת ההתנגדות שלי עברה ממצב פעיל למצב לא קיים בטוויסט מהיר מדי.

שלוש וחצי בבוקר. אני מתעורר לקול זמזומי הסליחות של אבי.

אני מחליק ממיטתי הרטובה ומדדה לעברו. הוא בגבו אליי מזמזם ושואב מכוס הענק שלו קפה.

מזמזם ושואב.

אני מושך קלות בטליתו. הוא נפנה אליי חדות.

'קח אבא' אני אומר ומושיט לו את הספר שקיבלתי ממנו במתנה. 'אני לא רוצה לעשות את זה בעצמי'.