קולנוענים צעירים, סטודנטים לקולנוע בעיקר ניחנים לרוב בשחצנות מסויימת בכל הנוגע להבנתם את עשיית הקולנוע. הם יודעים להגיד מה נכון ולא נכון ואיזה שוט נפלא ואיזה סתמי. שוט הוא משפט קולנועי, לפעמים מילה, ואלו תמיד יחסיים לשאר הטקסט.
קולנוע הוא אמנות צעירה מאוד שמשלבת את כל האמנויות בתוכה ומספרת סיפור בדרכים שהולכות ומשתכללות ככל שהתרבות שלנו מתפתחת וככל שאמצעי העברת המידע שלנו משתכללים.
קולנוע יכול ליצר מפנטזיה ועד דימויי מציאות בורטליים או פיוטיים- היוצר בונה במהלך שנות יצירתו הקולנועית את השפה שמשרתת את מה שהוא רוצה להמחיש לעולם. למעשה, זו אמנות ההמחשה הטוטאלית. 
כל יוצר קולנוע חייב סיפור, אבל סיפור אפשר לספר באלפי דרכים
כל יוצר קולנוע מחפש שימוש שונה בקולנוע שלו- לא כל אחד רוצה לברוח למציאות אלטרנטיבית הרבה יוצרים מחפשים להעביר מציאות בתוך הבדיה והרבה אחרים מחפשים שירה- מה יותר נוגע? שירה או פרוזה?

מתי הבדילו בין שתי האמנויות הללו? בקולנוע טרם הבדילו בין שירה לפרוזה ובטח שלו שמים לב לסוגי הפרוזה הקולנועיים המגוונים הקיימים.
אין ולעולם לא יהיה או היה נכון ולא נכון בקולנוע. כל אחד צריך להבין מתי ואיך הוא תופס קהל ולא מלאה אותו, השפה הקולנועית לעולם בלתי מוגדרת ושמוק מי שחושב שהוא מבין קולנוע- אין הבנה כזאת, האמנות הזאת לגמרי אורגנית ומשתנה בכל רגע מיצירה ליצירה.