למה קשה להם להחליט

 בית הספר היה בשבילי מקום להעביר את הזמן.

 הייתי יוצא מהבית עם התיק על הגב וביד שקית אוכל עם סנדוויץ' ותפוז חצי מקולף.

מחיר הנסיעה באוטובוס היה 12 א"ג בדיוק כמו מחיר מנת פלאפל ליד התחנה.

היו לי 4 שעות לימודים כדי להחליט במה לבחור.

שעה ראשונה חיכיתי שהילדה העולה החדשה תקרא את השיעורים.

כזה מין קולט עליה שצוחק מעולה מרומניה שלא מדברת יפה.

 שעה שנייה שיחקתי עם שותפתי לספל הלימודים במשחק שלקח לי שנים עד שילדי יגדלו לדעת איך קוראים לו.

הגברת הייתה תולשת שערה ארוכה מהראש .

אני הייתי מחזיק קצה אחד והיא את השני.

ביד החופשית הייתה מפשפשת בראש ומוציאה חיית שעשועים שהייתה מונחת בכבוד על השערה והולכת מצד לצד ...כמו בקרקס.

אז לא ידעתי שזו כינה.

 לקראת החורף כשהאחות בדקה לנו את השיער במסרגות ,קראה מיד לאימי ולחששה לה באוזן סודות.

 אבא קנה נפט ואפילו לא היה תנור נפט בבית ואפילו לא היה חורף.

רחצו לי את הראש עם נפט........בגלל ששיחקתי בקרקס......... גם העבירו אותי מקום......ליד לאה ....ההיא מרומניה..........עונש כפול......

בכתה ב כבר הבנתי שאני מבוקש ע"י הבנות .

כיכבתי במשחקי תופסת שבהם הבנות ניסו לתפוס אותי.

אגב זה המשיך עד כתה ז',ח' ורק אז הבנתי למה ,אולי בעצם לא כל כך....

מאוד אהבתי לקרוא וחלוקת הספרים בבית הספר הייתה בשבילי חוויה.

הספר האהוב עלי היה חוט הזהב .קראתי אותו מספר פעמים .

 בביתי היו כ 4 ספרים בלבד ועל כך אספר בנפרד בפרק מיוחד.

רק שתדעו שהייתי היחידי בארץ שבגיל 6 קרא את הספר "עלילות הברון מינכאוזן".

כשהיה קרקס מידראנו בחיפה בשטח בו היום מגדל משרד הפנים בחיפה , בזמן ההופעה עד שהכינו את כלוב האריות , הכרוז ביקש כמה ילדים שיעלו לזירה.

 אבי זרק אותי מייד לזירה......כבר בגיל 6.

הכרוז שאל את הילדים שאלות רבות בגיאוגרפיה כמו כמה יבשות יש ,חשבון כמה זה 8 כפול שמונה ,ידע כללי כמו מי היה חוזה המדינה ואף אחד לא ידע בטח לא אני הקטנצ'יק בחבורה.

פתאום הופיעה בפיו השאלה : " מי ראה עץ דובדבנים גודל על ראש של צבי ?"

הרמתי במהירות את היד והשבתי יחידי להפתעת הכרוז " הברון מינכאוזן" ...ילד בן 6 וחצי....סלבריטי של הקהל ...כולם מחאו כפיים.

קיבלתי מתנה תקליט איך ללמוד צרפתית ואת הספר "ציפופו במצריים".

הגדלתי מיידית את מלאי הספרים בבית ב20 אחוז ואת כמות התקליטים ב100 אחוז.

החברה היחידה שהייתה ממש קרובה אלי בבית הספר היסודי הייתה זיווה.

לא בדיוק בגלל אהבה אלא בגלל שגם היא הלכה ברגל לביתה שהיה ניצב בדרכי הארוכה הביתה.

כך פטפטנו כל הדרך כדי שהזמן יעבור.

בדרך הייתה חוץ מחנות הפלאפל חנות ירקות ופירות שבעונה מסוימת היו מוכרים שם קני סוכר.

כל חתיכה נמכרה ב5 אגורות. תהליך הקילוף והכרסום לקח שעות.

זכורני ששיקרתי לזיוה כדי שתלווה לי 5 א"ג ואז קניתי קנה סוכר.

לאחר שלא החזרתי לה לאחר מספר ימים הלשינה למורה.

שעה שלמה הסבירה המורה לכתה על "הלוואה ושצריך להחזיר ". קיבלתי פסק דין להחזיר אגורה כל יום עד תשלום ההלוואה. המשכנתה הראשונה של חיי...........

גנבתי קצת מהארנק של אמא והשאר ..הלכתי ברגל במקום לנסוע באוטובוס.

החל מכתה ג' הצטרף אלי אחי לבית הספר. ככה היה לי חבר קבוע לדרך הארוכה הביתה.

כנראה עקב המצב הכללי אמא הייתה קונה לנו בפורים כובע של קאובוי,אקדח קפצונים ומסיכה על העיניים.

" התחפשתם לבלש" ! הכריזה אמא.

קצת התביישנו ללכת כך מחופשים אבל זה מה היה.

כל שאר הילדים היו עם קרטונים ובדים ואביזרים . אנחנו קינאנו בהם על התחפושת והם קינאו בנו על החופשיות בתחפושת הבלש.

לכל הילדים היה בחורף מעיל גשם מגומי שמכסה את כל הראש והתיק.

 תמיד רצינו אבל הורי קנו לנו מעילי בד דמויי דובון של פעם ללא כובע.

ברח' יפו בחיפה הייתה חנות שתופרים לבד , בזול יותר מהחנויות בהדר.

כרגיל אצלנו קונים ב2 מספרים מעיל גדול יותר ,מקפלים שרוולים.. ואז המעיל טוב לעוד שנה אפילו שמגיע עד הברכיים. בשטח בין מועדון דולפין לבין החוף השקט היו ערמות של פחם.

כל חורף היו נוצרות שם שלוליות בגודל של ימה.

המים היו מלאים בראשנים של צפרדעים.

היינו הולכים מהמחנה עם צנצנות של שמנת ריקות וחוזרים עם דגים.

הסבר – לפני כתה ג ,שיעורי טבע , לפני האינטרנט , ולפני האנציקלופדיות שחדרו לכל בית ראשן של צפרדע היה אצלנו דג. אז לכל אחד במחנה היה צנצנת עם דגים , אקווריום של פעם .

היו בשכונה שני אחים שקנו להם מנוי לאנציקלופדיה תרבות .

כל מספר ימים היה מגיע פרק ובו איורים על היסטוריה,טבע ועוד.

לימים גילינו באחד האוגדנים את סוג הדג שלנו.

זכורני ביום חורף גשום אחד חזרנו אחי ואני רטובים עד לשד עצמותינו, התיק לימודים רטוב עד המחברות והנעליים מצפצפות ומוציאות בלוני אויר בכל דריכה.

לאחר יבוש כללי חטפנו צעקות והרצאה כיצד אפשר לעמוד בצד ולחכות שהגשם יפסיק.

אמא הוציאה את נעלי השבת כי אילו של היום יום היו צריכים להתייבש שבוע.

הסברנו לאמא שאם היה לנו מעיל גשם כזה מגומי צהוב לא היינו נרטבים.

אמא הסבירה לנו בעזרת סטירה מדוע התירוץ שלנו נידחה.

למחרת , שוב יום גשום .

איחרנו ב 3 שעות.

אמא השתגעה מכעס. תפסה אותנו באמצע הדרך מסתתרים מתחת לגגון של חנות.

כל דרקון היה מקנא באש שיצא לה מהעיניים באותו רגע.

חכו,חכו, מה מחכה לכם בבית........צעקה ומשכה אותנו מהידיים.

אבל אמא ,התגוננו ....אנחנו יבשים......לא לזה התכוונת ?

 מי אשם שלהורים אין דעה ברורה מה הם רוצים מאיתנו......

                                                            ©

בביקור הרופאים קראתי בקול בלי בושה לכולם להתקרב.

"רציתי להודות לכם על הטיפול אבל יש לי בקשה" אמרתי , "אינני רוצה לחכות שבוע פה בשכיבה עם הגבס , למה לסבול , למה לא לנתח מיד , יש לי בית חולים אחר שמוכן ואולי אעבור למקום אחר שיסכים" ממש לחצתי.

הרופאים צחקו כלאחר יד והלכו.

הודעתי לחברי מנהל מחלקה אורטופדית בנהרייה והוא הבטיח להגיע.

בעברו היה סגן מנהל במחלקה ששכבתי וכשהגיע האחיות חיבקו אותו ושאלו מה קרה ובמה זכו לביקור .

"באתי לקחת את חברי למחלקה שלי בנהרייה " אמר והצביע עלי.

 "מחר אתה בא לנהרייה באמבולנס , מחכה לך חדר פרטי ותוך יום ניתוח" הוסיף בצעקה.

 האחות הראשית שקודם התחבקה איתו יצאה בריצה החוצה והחלה המולה סביבי.

 בלילה כבר פינקו אותי......נתנו לי שני מיכלי קרטון למתן שתן במקום אחד...פרוטקציה...

 ב7 בבוקר ביחד עם חלוקת אוכל הופיע במהירות הרופא המנתח ושאל " כבר אכלת " ?

 "לא אכלתי ואני כנראה"...........

"היום ניתוח" קטע אותי , "על תאכל אתה בצום "

תוך מספר דקות צילום חזה , הורידו את הגבס עם משור מפחיד , גילחו אותי והגיעו צוות המנתחים.

אחד מהרופאים שלף טופס הסכמה לניתוח ואמר "לפני שאתה חותם אני צריך להסביר לך מה עושים" ,הוציא נייר ועט וצייר משולש עם 4 חורים בגודל קופסת גפרורים. "זה פלטינה ונחבר אותה עם 3 או 4 ברגים , ניתוח של כשעה " .

חתמתי.

האחות נתנה לי חלוק במקום החולצה שניסגר מאחורה.

ניראה לי מידה קטנה כי כל התחת וה" חבילה הפרטית שלי " נשארו בחוץ.

"הלו" צעקתי , "הניתוח בברך למטה ,ברית מילה אחת כבר עשיתי ".

ראיתי שאין תגובה והשארתי תחתונים.שימותו....

ביחד עם ביתי הדס ואיש כוח עזר הובלתי לחדר ניתוח כשאני מנסה להצחיק אותה.

ילדה שעוד לא בת 18 עוברת חוויה שכזאת .

 כנראה שהצלחתי .....צחקה החמודה .. כמובן שהשתנתי מפחד מספר פעמים עד שהגיע המרדים.

 "תגיד " אמר הבחור , "אני המרדים ובאתי לשאול איך אתה רוצה את ההרדמה "

 "בפיתה " אמרתי .....

המרדים צחק והוסיף "התכוונתי לחלקית ואז אתה ער ורק חצי גוף מורדם או כללית "

"תשים כללית עם הרבה טחינה ,אני לא רוצה לקום באמצע , רוצה לישון "

מי אמר שרק להורים אין דעה ברורה ?

גם מרדימים.......... מה הם רוצים מאתנו ?

 לא יכולים להחליט לבד ......?