לא תיכננתי לכתוב את הפוסט הזה,בטח לא שזה יהיה הדבר הראשון שאני אספר על עצמי,לא רכשתי מספיק  חברים כאן עדיין בשביל זה,לא נוצרו יחסי קירבה אמון שאני יכולה להרשות לעצמי,אבל הרי החלטתי שהבלוג הזה יהיה יותר מהכל סוג של יומן,יומן אלקטרוני שלי,וככזה אני לא יכולה להתחיל למיין,לנטרל,כן מתאים עכשיו לא מתאים עכשיו.....

הלכתי לישון בלילה עם הידיעה המחרידה הזאת,על התינוקת שנולדה בחודש חמישי,ששקלה 600 גרם,שיילדו אותה,קבעו את מותה,שלחו אותה למקרר,שהתה שם 6 שעות,עטופה בסדינים,ארוזה בתוך קופסא,נמסרה לאביה לקבורה אלא שאז גילתה סימני חיים.....מסתבר שהיתה חיה......

השינה שלי לא היתה שלמה,הציק לי בלב,הסתובבתי,קמתי,חזרתי,אי שקט בלתי מוסבר.

בטח מוסבר,ועוד איך מוסבר האי שקט הזה......

בבוקר כבר הודיעו שהיא לא שרדה,התינוקת,והפעם באמת......

לפני 10 שנים וחצי,לא סגורה על התאריך המדוייק,הייתי בהריון,חודש שמיני,תינוקת חמודה בבטני,שמחה וטובת לב,חוששת ומרוגשת נשאתי אותה בבטני מצפה לצאתה.

יום אחד קמתי בבוקר,לא הרגשתי תזוזות בבטן,לא אלאה בפרטים המדוייקים של הרופאה שאמרה שכן יש דופק והכל בסדר ותאכלי שוקולד,ועל הרופאה שלמחרת כבר לא מצאה דופק.....

אין דופק. היא מתה. התינוקת שלי.

חדר לידה,זירוזים,לידה רגילה,אממה- בסופה לא חוזרים עם תינוקת הביתה.

בחרתי שלא לראות את פניה,חששתי שלא אוכל לעמוד בזה, עטפו אותה בסדינים,ולקחו אותה.

אצל היהודים,צריך שהולד יחיה מספר ימים- לא זוכרת כמה אולי שבוע- כדי שיערכו לו הלוויה וכל מנהגי האבלות,אז לא היתה לוויה,היא לא חיה אפילו יום אחד,לא זכתה.

צפוי היה שאכנס לדיכאון- יש נשים שיולדות ילד חי ובריא ונכנסות לדיכאון,פחדו עליי,כל כך צעירה,כל כך תמימה,כבר אסון כזה,שלא תישבר,שלא תיפול,איך תתמודד כעת עם החיים?

בניגוד לציפיות לא נכנסתי לדיכאון,שבוע וחצי אחרי המקרה נרשמתי ללימודים,ובמקביל עשיתי את כל הבדיקות האפשריות כדי להיכנס להריון ולוודא שמקרה כזה לא ישנה.

הנתיחה הפתלוגית הראתה שהכל היה בסדר עם הילדה,הבדיקות שלי הראו שהכל בסדר איתי,לא ברור,סתם ככה,בלי סיבה נראית לעין מתה לה התינוקת שלי.

לאחר חצי שנה נכנסתי להריון (לא לפני שקיבלתי את אישורו של הרופא הפרטי שחש כלפיי חמלה אבהית ולקח את המקרה שלי כמקרה חשוב וצמוד שלו וליוה אותי לאורך כל הדרך),במקביל המשכתי בחיי,בלימודים,הריון,נולד לי ילד מתוק ומדהים,כבר גדול עכשיו.

לא הדחקתי את זה,אבל גם לא הזכרתי את זה בכל הזדמנות. היה,כאב,התמודדתי,נגמר,החיים המשיכו,טמנו בחובם שמחות רבות,ורגעי עצב גדולים,עוד כל מיני אירועים מכוננים......

כל היום אני חושבת על האמא הזו,אנחנו לא באותו גיל,לא מאותה תרבות,השפה שלנו שונה,המנטליות אפילו לא דומה,אבל אני יודעת מה עובר עליה....וליבי,ליבי איתה.

זהו,הוצאתי את זה.

אחר כך תלמדו אותי איך מוחקים פוסטים במקרה שאחליט......:)