בכול אשמה העוזרת שלי , שנסעה לגאנה לחודש. התירוץ – לבקר את משפחתה שאותה לא ראתה 7 שנים. תירוץ עלוב למדי, לדעתי, אכזרי וחסר התחשבות בי, הלקוחה הכי נאמנה שלה. אבל ממתי החיים צודקים? עובדה שאולמרט עדיין ראש ממשלה, עמלות הבנקים שהורדו – הפכו יקרות יותר מקודם, ואני מחפשת צדק בחיים....

  שבוע וחצי התלבטתי אם לחפש עוזרת זמנית או להיכנס לפרויקט התאבדות מיוחד – ולנקות בעצמי את הבית שלי. עוזרת זמנית לא מצאתי, אז נותרה האפשרות השנייה. בגורל עלה יום שלישי. כלומר, היום.

לא התווכחתי עם הגורל. כן התווכחתי עם עצמי על הסכום שמגיע לי על עבודה כזאת, אחרי הכול, אני אישה בעלת תואר שני, וצריכה לקבל יותר מעוזרת חסרת השכלה. לאחר ויכוח קשה, הוצאתי מעצמי הקמצנית  שכר של 60 שקל לשעה  פלוס הבטחה לקבל בנוסף גם את זוג נעלי העקב משנה שעברה, שאי אפשר ללכת עליהן אלא בתמיכת קביים.

שמחה ומרוצה הלכתי למרפסת לחפש את שואב האבק. די במעומעם זכרתי שמדובר במכשיר ששואב בעצמו את השטיחים, כשאני צופה בו מכורסת הטלוויזיה, ויכול להיות שזה נכון, לו רק הייתי יודעת איפה הכפתור הארור שמפעיל אותו! היצרנים, שחייהם קודש להגנה על ילדים , מחביאים את הכפתור במקום כה סודי, שרק בעזרת השב"כ הצלחתי למצוא אותו. כשסוף סוף הופעל השואב, התברר לי להפתעתי שאני זו שצריכה להתכופף שוב ושוב, לדחוף את הכבל קדימה ואחורה. זה די מעייף, לעזאזל! למה מייצרים שואב אבק שאמור לעזור לי, כאשר בלי העזרה שלי, הוא לא מוכן לעבוד???

  שאלה נפרדת היא למה יש בבית כל כך הרבה שטיחים? אפשר לחשוב שמסריטים פה כל ערב את "גרון עמוק 12", ואני ושלושת הגברים מתגלגלים להנאתנו אל מול מצלמות הקולנוע על שטיחים בגדלים מגוונים, לרבות שטיחון האמבטיה, שכדי להתגלגל עליו אנחנו צריכים לכווץ את מידותינו במיוחד.

בהינף יד אלגנטי אני מעיפה את השטיחים הארורים מהבית, אבל אז מתגלה לעיניי רצפה בשטחים די נרחבים, שמחכה שאשטוף אותה. כן, הפרינססה מחכה לי, לשפחה... שרועה לה בנוחיות, מחכה שאעשה לה מסאז' אורגני. אורגני? מה פתאום אורגני? יש לזה מילה אחרת. איך קוראים לזה היום? אורבאני? אוראלי? המוח שלי לא עובד. לדעתי מרוב התכופפות הוא נפל לי באיזה שהוא שלב לדלי.

מה השעה? לא ייתכן שעברו 6 שעות, ועוד לא עשיתי אמבטיה ושירותים! מהראי באמבטיה מציצים אלי פנים אדומים ומיוזעים של פועלת כפייה בפירמידות במצריים. לא ייתכן שזאת אני, אישה לבנה, משכילה, עם אוצר בלום של ידע ספרותי, לא מסוגלת לנקות אבק ממדפי המזכרות בסלון בלי לשבור שני פסלוני ונוס, ומגדל אייפל אחד, לעקם עוד יותר את מגדל פיזה, ולהרוס עוד יותר את תבליט פומפיי ההרוסה. מי המפגר שאוסף כל כך הרבה חפצים זעירים וחסרי תועלת, שרק צוברים אבק?

התחנה הבאה היא הספרים. עוד עדר של פרימדונות מפונקות !מצפים שאנקה אותם. למה מה קרה? מי מת?למה הם לא מלקקים את עצמם כמו החתולים הנקיים והחרוצים? אני פשוט זורקת את כולם לתוך שקית אשפה שחורה. אני אראה להם מה זה. מיד אני לוקחת את כולם לחנות של ויצ"ו בתור בגדים משומשים!

הערב ירד, פנסים נדלקים ברחוב. נשאר לי רק המטבח. אני מנסה להיזכר מה זה מטבח. בבוקר עוד ידעתי! פניי נשקפים אלי מהמראה : חרושי קמטים, שיער מדובלל, פה מריר. מי זאת הזקנה הזאת? לא ידעתי שיש לי שותפה לדירה! הטלפון מצלצל בחדות מתוך קערת הפירות. זאת העוזרת שלי. היא בסוף נוסעת לגאנה רק בשבוע הבא, אז האם אני רוצה שהיא תגיע מחר?