"התבונן בי", צעקה אליו בלי קול, "האינך רואה שזו אני"? הבוקר, לא יכלה עוד לעצור בעצמה. לאחר מריבת ליל אמש, השגרה האיומה בה היא שותקת, כדי שלא יגבר זעמו, שלא יפנה גם לילדים. אתמול חשבה, שכיסתה הכל: הבית היה נקי עד כדי הגזמה, היא בישלה אוכל שהוא אוהב וניקתה אחר-כך גם את הגז, הכביסה היתה מסודרת. היא קיוותה שהערב יעבור בשלום, נכנסת למיטה מוקדם, עייפה כל כך לאחר יום מתיש. אבל הוא כבר מצא על מה לכעוס. למעשה, דיבר על העבודה שלו, כמה הכעיסו אותו וכמה הם לא מבינים שום דבר. הוא הרי יודע יותר טוב, ולמה לא מקשיבים לו, בדיוק כמוה, גם היא בעצם לא מקשיבה לו. מיומן בללבות את כעסו-שלו, הפנה אותו כלפיה. היא כל כך קיוותה שפשוט ישכב איתה ואז יירדם, אבל הוא לא ויתר על ההשפלה שקודמת לזה. "את לא שווה כלום", צעק עליה בחימה. "את כמוהם, לא מקשיבה לי, לא מבינה שמה שאני אומר הוא הגיוני, כי אני רואה את האמת"! את דבריו ליווה בתנועות חדות בהן הפך אותה על בטנה, אוחז בה באלימות. "הנה, רק בשביל זה את טובה, וגם זה בקושי"! נבח. משנרדם, העייפות כבר נטשה אותה. היא שכבה בלי לזוז, נותנת למחשבותיה להתרחק ממנו, להתרחק מהמקום בו היא נמצאת. נזכרה בו. "בואי נעשה ילד", אמר לה אז. והיא, טיפשה שכמותה, לא רצתה, בטוחה שמצאה את אהבת חייה. עכשיו ידעה, שאמנם מצאה אותה, אולם היה זה הוא. בבוקר, לא יכלה לעצור בעצמה. היא ידעה היכן הוא עובד, וחיכתה בכניסה לראותו. לבה המה כשזיהתה את צעדיו הקלילים מתקרבים, חיוך קל על פניו. גם הוא, כמוה, אהב את הגשם ולא מיהר. משנכנס למבואה, חייכה אליו בבטן גועשת. הוא חייך אליה והמשיך לצעוד, לא מזהה אותה.
|