חברים חדשים 

במשך חודשים דיבר אבי על הבית החדש,השכונה אליה אנחנו הולכים לעבור דירה.

אבא סיפר על הרים גבוהים ותהומות ,יערות ירוקים , נופים מרתקים .

בדמיוני ראיתי את הנופים של המערבונים שצפינו בהם במועדון תמורת 10 א"ג  פעם בשבוע .

חלמתי על הנהרות אותם חצו המתיישבים החדשים באמריקה ,על התהומות שצריך להיזהר לא ליפול לתוכם.

בביקורי הראשון בשכונה נתקלתי בנופים של בנינים גבוהים 4 וחמש קומות ובניהם עצים. אני שגדלתי בבתים צמודי קרקע התרגשתי מרוב הקומות , גובה המרפסת.קצת התאכזבתי מגובהם הנמוך יחסית של ההרים וחוסר התהומות אבל חשבתי בליבי שבטח אמצע כמה יותר רחוק.

לקראת חג הפסח , כתה ג ' 1963 עברנו דירה.

ביום הפרידה קטפתי פרחי פרג אדומים מהשכונה הישנה כדי לקשט את הבית החדש.

ליטפתי את העצים בחצר ונפרדתי לשלום מהחברים בשכונה.

היינו המשפחה הראשונה שעברה דירה מהשכונה .

השכונה שלנו הצמודה לגדר הנמל יועדה להריסה ולסיפוח לשטח נמל חיפה .

האנשים שטיפלו בנושא חילקו הבטחות לתושבים כדי שיעברו דירה והחתימו את אבי למשכנתא ארוכה של 17 שנים ,מזכיר קצת את סגנון פקידי הסוכנות והסרט סאלח שבאתי .התושבים הצמודים לגדר הבינו את הרעיון וסירבו לכל תנאי. בדיעבד התברר לנו כי קיבלו חינם אפילו שתי דירות.

כל התכולה הועמסה על משאית כולל אחי ואני ,אמא מקדימה והדרך החדשה החלה.

חביבה רייך 24 ,רמות רמז .

הגענו. בבנין היו 17 דירות.  משפחתנו הייתה השנייה שבאה לגור במקום.

לשמחתי  גרה כבר משפחה בבנין עם ילדים . אהובה וחיים כץ.

כבר ביום הראשון ניסיתי ליצור קשר. הייתה ערמת חול ליד הבית . ניסיתי להצטרףאליהם למשחק , בשובבות שלי .

תוך שנייה הם נכנסו ללחץ....לא יודע ...עדיין לא עשיתי כלום ........  ." א  מ  אאאאאאאאאאא" פרצו בצעקות .את צעקות הקריאה לעזרה מאמא שמעתי עוד הרבה  בייחוד מחיים שהיה לו קול כמו של זמר אופרה .....מתגלגל ....עוצמתי ....ומגיע עד קומה רביעית.

קולו של חיים רק השתפר עם הזמן.

לאט לאט הורי סידרו את הבית ,המיטות החדשות עם מזרוני גומי אויר חיכו כבר בדירה.

אחי ואני בחדר לבד.

מידי יום עם רדת החשיכה שמענו קולות מוזרים מעין יללות מפחידות. הורי הסבירו לי שאלה "שקאלים " ובעברית תנים. כל ערב כשירדה החשכה התקרבו התנים . הבניין שלנו היה אחרון בקצה ההר ומכאן הקרבה. כמובן שההורים הפחידו אותנו לא לצאת החוצה בלילה.

במשך הזמן בנו עוד שכונות והטבע הפראי התרחק.

במשך השבוע החלו להגיע שאר המשפחות והבניין החל להתמלא.

אחד הדברים שאהבתי היה האוטובוס המרובע עם ריח הדלק הנשרף .נשמנו אותו לרוויה.

הדרך מהדר, הנופים המרהיבים בדרך רופין , מערות האדם הקדמון החצובות בהר  והמחצבה עם המכונה הגדולה ליצור החצץ.

הדבר השלישי היו ההרים מסביב מלאים בפרחים שלא הכרתי . רקפות,כלניות , סייפן התבואה . כל מספר ימים יצאנו לקטיף טרי . עוד לא המציאו את "הפרחים המוגנים" .בשעות הבוקר המוקדמות אהבתי לטייל ביערות האורן , האלון המצוי ,הברושים וליהנות מהאוויר הטרי.

אהבתי את הואדיות שבימי הגשם התמלאו במים .היום הכל מלא בשכונות ספיר ,אלמוג , בת חן ואיזור הטכניון.לחשוב שאפילו רחובות ברנר , זלמן שנאור ,בורלא לא היו.

גיליתי עצים מוזרים בחצרות הבתים של ותיקי המקום . על העצים גדלו פירות שאת חלקן בכלל לא הכרתי. שקדיניות – שסק  , שזיפים , עגבניות אדומות – אפרסמונים , רימונים,שקדים ירוקים. היינו מתגנבים וממלאים את הכיסים . אני חושב שבגללנו הקימו גדרות סביב החצרות.

הורי רשמו אותי לבית הספר "הבונים" ,שליש אחרון, כתה ג' .

50 מטר מהבית לא כמו בבת גלים שהיה צריך אוטובוס.

בכתה שלי עם המורה חווה היו אהובה כץ ואליהו בן חמו שכנים מהבניין ואורה בינטו ממקום מגורי הקודם בבת גלים  שעברה לגור בניין לידי.

המורה חווה הושיבה אותי ליד תלמידה טובה בשם ברכה. כוונות טובות.

ברכה הלשינה למורה על כל מה שאני עושה .

רק כתבתי משהו בטעות במחברת כללית במקום בתורה ישר הרימה אצבע למורה.

שכחתי ספר ...למורה . צריך להיזהר.

ממלך הכיתה בבת גלים , אהוב הבנות  הפכתי ל "חדש " .

לא הייתי לבד פיזית אבל מצאתי את עצמי קצת פוחד במקום החדש, בכתה החדשה , ועם כל החברים חדשים.                

                                                  ©

כאב חד וחזק הכה בי כאילו רגלי בוערת .

התפתלתי בבכי ובצעקות .שוב נרדמתי ושוב התעוררתי צורח ובוכה.

מבעת לדמעות ראיתי דמויות מטושטשות של אנשים מסתכלים עלי ודמות אחת מנגבת לי את הפנים. התאוששתי קצת .

ראיתי פתאום את א. לקוח שלי עם מגבת רטובה ביד מנגב בעדינות את פני .

"עד לפה באת כדי לבקש הנחה " ? שאלתי .

כולם מסביבי צחקו . א. צחק וענה ,"יהודה ,יקר שלנו , אני עובד פה בחדר ניתוח ".

שוב נרדמתי אפוף כאב וצעקות והתעוררתי כבר בחדר אחר עם 3 אנשים אחרים .

ראיתי גם את אשתי מלכה, ילדי , מסתכלים עלי ואני שואל  "מה קרה ?

" תגידו להם שישחררו לי את הרגל , מי קשר לי את הכף רגל ?"צעקתי וצעקתי עד שהגיע אחות . "תשחררי לי את הכף רגל " צעקתי .

הגיע הרופא תורן ושוב אמרתי "תשחרר לי את הכף רגל ,לא נפצעתי שם ".

הרופא שיחרר לבסוף בלי ברירה  את התחבושת שהרימה את הכף רגל.

נשמתי לרווחה .

הסתכלתי מהחלון . לילה עכשיו בכלל. נכנסתי לעזאזל  לניתוח בצהריים לשעה ואיך עכשיו לילה ? התברר לי מאשתי שהניתוח נימשך שש וחצי שעות ועוד כמה להתאוששות הקשה.

מיששתי את גוש הכאב התחתון ואז גיליתי שכל הרגל עטופת טבעות מתכת מכף רגל ועד הירך.

 "מה זה ? אני אבי ? " (אבי הוא לקוח,חבר עם מתקן טבעות דומה על הרגל).

עליתי עוד קצת למעלה עם היד ......העסק במקום ! לפחות זה.....

מחובר לאינפוזיה , מחובר לקטטר , כאבים  ,דמעות ....

קיבלתי עוד מנת מורפיום  עדיין איני יודע מה קורה איתי.

"תלכו הביתה " ביקשתי , "מחר יש לכם עבודה" .

"תכינו עגלה שאני אשב בה וניקיטה הכלבה תגרור אותי לעבודה" מלמלתי ..

"יאללה הביתה" סילקתי אותם .

פיזית לא הייתי לבד בחדר .היו עוד שתי חולים איתי , חיים ומוחמד.

נפשית ,הינו לבד אני והפחד .