לקראת סיום החופש הגדול, ועם תום סיבוב הקייטנות הגדול, הינה משהו מצחיק שקיבלתי מאמא שלי. זה סוג של צחוק שמדבר לכל הורה, שבכמה קטעים ממש יכולים  להתחבר ואחרי כל הצחוק בוכים מהתרגשות ואהבה גדולה לילדים הנפלאים שלנו. זה נקרא רק ילדים, מאת עמוס אלנבוגן:
רק ילדים יכולים לצחוק, לכעוס, לבכות, לחבק, לריב, להשלים ולהתעודד והכל תוך חמש דקות.
רק ילדים יכולים לגרום לך להתגעגע בשישבת ליום ראשון, אפילו שאתה יודע מה מחכה
לך בעבודה.
רק ילדים גורמים לך להוציא מהגרון קולות, רעשים וצלילים שבסיטואציה אחרת  היו
מביאים אותך לאשפוז.
רק ילדים יכולים לחיות חודש שלם על במבה  ועוד לדרוש תוספת.
רק ילדים יכולים להכריז על פרוץ מלחמת העולם הראשונה כשמנסים להכניס אותם
לאמבטיה, ועל פרוץ מלחמת העולם השנייה כשמנסים להוציא אותם משם.
רק ילדים יכולים לרצות כל כך חזק משהו  שאפילו הם לא יודעים מהו.
רק ילדים יכולים לצייר עיגול ולספר לך שבציור רואים את המכשפה נלחמת בדרקון
שעף בתוך היער השחור.
רק ילדים  רוצים להיות עשירים  כדי שיהיה כסף לממתקים.
רק ילדים  יכולים לבקר ב"בית חלומותיי", לקפוץ לבניאס, לקרוע את הלונה פארק,
לאכול בבורגר, לשכור סירה בירקון  ובסוף היום לבכות שלא הסכמת לקנות להם ארטיק.
רק ילדים כל כך רוצים להיות גדולים.
רק ילדים יכולים לגרום לכם להתנהג באופן ילדות  ולהרגיש נפלא עם זה.
רק ילדים מסתדרים ביניהם נפלא עד שאתם מפריעים.
רק ילדים מחכים חודשיים ליומולדת , סופרים את הימים, חולמים על המתנות, לא נרדמים
מרוב התרגשות בלילה שלפני,  ובסוף מבלים את המסיבה עצמה בלבכות ולשבת לכם על הברכיים.
רק ילדים רוצים לעשות הכל לבד חוץ מלהיות לבד.

ועכשיו התוספת שלי:
רק ילדים יכולים לגרום לנו לפרוץ בבכי אפילו ברגעי האושר הכי גדולים.
רק ילדים יכולים להקל על כל כאב במילה אחת בלבד: אמא/אבא.
רק ילדים יכולים לגרום לנו לרצות רגע אחד של שקט וגם קצת להיות לבד, ואיך שזה קורה אנחנו כבר מתגעגעים אליהם ורוצים אותם איתנו קרוב וכל הזמן.