בלונה פארק של האינטרנט נפתח  "מתקן חדש של מכוניות  מתנגשות".  לחולת הגה שכמוני זה נשמע מענין, נרשמתי, קיבלו אותי (...), תפסתי לי מכונית והתחלתי לנסוע.  אני מתחככת באחד,  מציצה בשני, מזדהה עם השלישי, הרביעית  חרטטנית  וכבר הייתי מכניסה לה משהו...אבל לא כאן.

ואז  מישהו מולי,  זו התנגשות , עומדים רגע פגוש אל פגוש, התלבטות קלה אם להוריד טורים ולעצור באמת או להמשיך הלאה.  כן עצרנו,  יש לנו דיבור , וזהו רגע של חסד, החומה זזה,  ונפתחת דרך אל התוך הרך של המבצר הזה, שאנחנו בעצם. כל אחד מאיתנו.  זה רגע קסום של חיבור בין לבבות זרים. החיבור מקרב, נדמה שהוא מקרב. לפעמים אתה אפילו שופך את הלב, ויש שם מישהו שיאסוף אותו.

היה טוקבק אוהד, ותגובה נרגשת לטוקבק,  כן אפילו נרגשת, או צ'ט שנמשך כמה שהמציאות מסביב איפשרה. שני הריבועים הקטנים שלו עדין מהבהבים אצלי ברשימת החברים, אבל... נסגר.

דז'ז'ז'ז'ז'ז'ז'...אתה כמעט שומע את הפסאדות שלך נסגרות חזרה על מסילותיהן. ועבר רגע החסד.

אתה לוחץ שוב על הדוושה שעזבת לרגע וממשיך בנסיעה, לפעמים פרנטית לפעמים הזויה.   אתה כאילו ממשיך, אבל לא לגמרי, הראש עוד שם.  מנסה להבין מה זה בעצם היה?  הנזרע זרע למשהו שעוד ינבוט  או  שמא זו רק עוד התנגשות, אחת מני רבות,  שקדמו לה ושיקרו אחריה . וההוא שאסף את ליבי, מה יעשה בו עכשיו, מה השארתי לו שם.

אני לא מתרגלת. 

*שי היקר הפוסט הזה מוקדש לך, ואולי אתה יודע למה.