האמסטף שהסתער על המראה
יפעת שואלת על יכולתו של כלב להתבונן באובייקט דו מימדי- נאמר תמונה, ולדמיין ממנה מציאות. לא. כלב אינו מסוגל לחוש מציאות מתמונה. גם אם המצולם הוא אדונו, וגם אם לא נפגשו זה עם זה ימים רצופים והגעגועים עזים, וגם במקרה והתמונה היא בגודל אחד לאחד, אין סיכוי שיביט בה פעמיים. בלי להתפלסף יותר מדי, היכולת להביט בתמונה ולדמיין ממנה מציאות היא יכולת תבונית. לא מדובר כאן במוגבלות העין אלא, עד כמה שזה עצוב לשמוע, במוגבלות השכל החייתי. יתרה מכך, לדעתי לא ניתן ללמד כלבים מאומה בעניין זה (גם לא חתולים). גם אם נרעיב כלב וננסה ללמדו להבחין בין פרצופים בתמונות ולזכות במזון, לא נצליח להתקדם אף לא צעד אחד. עם קופים, ועם קופי אדם בפרט, אנחנו יודעים שזה אחרת. תנאי המבחן משתנים כאשר האמור במראה. המראה היא כמובן דו ממדית אולם מספקת אשליה של עומק. מראה אינה תמונה ואף לא טלוויזיה. האשליה אמיתית. ההבדל היחיד בין ראיית הכלב לראייתו של אדם במצב זה, הוא המשמעות שהם נותנים למראה עיניהם. עבור האדם מראה עיניים הוא וידוי המציאות, עבור הכלב לא בהכרח. הכלב נותן משמעות רבה לאוזניו, לאפו, ואם האמור בעיניו הוא תר אחר תנועה. לתנועה משמעות כבירה עבור כלבים. אתה עשוי לעמוד בחורשת עצים, עשרה מטרים מכלבך, אם אתה לא זז- עיניו חולפות עליך כאילו אתה עץ- הוא עלול לרוץ לחפשך בצד האחר... המראה אכן עשויה לספק גם תנועה, ומותירה את משקלה של הראיה בוידוי המציאות ביחס לשאר החושים כמשפיע בודד. בפועל, נדיר מאוד לראות כלב שמגלה עניין במראה. למרות שכלב זר(!) הוא גירוי לכל כלב, ועל אף שמראה העיניים מתקיים במלואו, אין זה כה סביר שניתקל בתגובה, מכאן שאין זה גירוי. אגב, ישנם כלבים מעטים שמגיבים, נובחים, נסוגים, סומרים שיער. נדיר- אחד מעשרים, בערך. גם הם נרגעים לאחר דקות ולא מתנהגים כך שוב. אם אפילו מראה אינה מציאות עבורם, ניתן לקבוע בוודאות שאין מבחינתם דו ממדי. אמסטף שמסתער על מראה? שמנפץ אותה בזעם? לא. מעולם לא ראיתי דבר כזה. רק כותרת. |