"הרגעי. אל תפחדי ממני. יש סיבה לכך שאני יודע את כל זה. חיכיתי לך. ידעתי שתבואי למועדון. הייתי בטוח שתחשבי דווקא על הפאב שבו פגשת את ערן, אבל שיערתי, שבגלל מה שקרה, לא תרצי לקחת סיכון שמא תפגשי בו שם." אמר כמו קורא את מחשבותיה. "מאיפה אתה יודע עליי את כל זה?!" דיברה בקושי. גרונה יבש והיא רעדה. "אפשר לומר, שאני מן מדיום כזה.בסדר? זה לא מה שחשוב כעת." ענה לה. "אבל..." לא מצאה מילים. "בלי אבל. רק תקשיבי לי. אל תתייאשי. אבי... כלומר אביך, ייענש על כמה מה שעשה לך. ואת עוד תהיי מאושרת ושמחה שוב. אך..." משפטו נקטע. "לעולם לא אהיה מאושרת." קטעה את דבריו. "אני מאוהבת בגבר שלעולם לא יוכל להיות שלי. אישתו בהיריון והוא לא יעזוב אותה." אמרה ושקעה בדכאונה מחדש. "את תראי שהדברים ישתנו, והכל יהיה בסדר." ניסה לנחמה. "פגשי אותי בעוד שלושה ימים בדיוק. בפאב שנפגשת בו עם ערן." אמר ונעלם לה כמו בפעם ההיא. היא חשה מבולבלת ועצובה יותר מתמיד. הפלאפון שלה החל להראות סימני חיים, וצלצל ללא הרף. היא לא הספיקה לענות. "17 שיחות שלא נענו". הראה צג הפלאפון. עוד לפני שהספיקה לבדוק ממי השיחות, צלצל הפלאפון בפעם ה-18. "הלו?" ענתה הילה בעצב. "הילה?" ענה הקול מצד השני. "כן... מי זה?" שאלה. "זה אני, ערן. אני חייב להיפגש איתך... זה חשוב, ודחוף... פגשי אותי בבית הקפה "פרנקלין" בעוד חצי שעה." ביקש בתחינה. "אבל.. מה..." התפלאה. "בבקשה בלי שאלות" ביקש ערן. "את תביני הכל כשנדבר שם...אחכה לך שם בעוד חצי שעה. אנא, הגיעי." אמר וניתק. היא הסתכלה על השעון. השעה הייתה 1:15 בלילה. חצי שעה מאוחר יותר, הוא כבר חיכה לה בבית הקפה. היא לא איחרה לבוא. הוא קירב את הכיסא עבורה, לאחר שהתיישבה. "תודה שבאת" אמר לה. "לא השארת לי הרבה ברירה... סיקרנת אותי" הודתה. "תראי. לא אלך סחור סחור." אמר ישירות. "אישתי עברה תאונה קשה, והיא משותקת בכל גופה...." עצב נשמע בקולו. הילה הייתה המומה. "ו... ומה עם התינוק?" שאלה לבסוף. "את ידעת על התינוק??" התפלא ערן. "כן... ראיתי את אישתך קונה ערכת בדיקה להיריון... אז הסקתי את המסקנה... הייתי עוקבת אחריה..." התוודתה בפניו. "למה לא סיפרת לי על זה?" שאל. "כי הוא לא היה שלך..." הסבירה לו. "הוא היה.... של.. אבי." הודתה. "הוא זה ששלח אותה לקנות את הערכה." הוסיפה. ערן היה המום. התינוק שעליו התאבל בשבועיים האחרונים, כלל לא היה שלו.... "אז... מה רצית לספר לי מלבד התאונה המצערת של אישתך?" החזירה אותו לנושא. "אה.. אממ... רציתי..." דבריו התבלבלו. היא אחזה בידיו. כמו ביקשה להרגיעו. הוא נשם מעט, התעשת, ואמר לה: "רציתי לבקש לילה אחד איתך. אני יודע שזו בקשה גדולה, אבל לא אוכל לעזוב את אישתי, כעת שהיא משותקת.... אבל גם לא אוכל להמשיך לחיות בלי לממש את אהבתי אליך..." הוא הסתכל בעיניה. הוא ידע שבקשתו אנוכית במקצת, אולי אף מוגזמת, אך זה היה חזק ממנו... הוא ידע שללא לילה אחד איתה, חייו יהיו בלתי נסבלים.... הוא חשק בה כל כך, ואהב אותה בכל ליבו. הוא רצה לטעום את שפתיה, לחוש בעורה העדין, לשמוע את פעימות ליבה שיתמזגו עם אלו שלו... הוא התאווה לה וחש שהוא חייב לה ולעצמו לפחות את הלילה הזה. הוא חיכה לתשובתה. היא לא ידעה מה לענות לו. המומה הייתה מבקשתו. המשך יבוא.... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |