היום הבטחתי לעצמי להיות יעילה. בשבע בבוקר כבר הייתי אחרי עלייה של 90 מדרגות, עוצרת אחרי המדרגה ה-74 לנשום כמה נשימות עמוקות, שיהיה כוח להמשיך. ברבע לשמונה כבר הייתי אחרי טיול של חצי שעה עם הכלבה, ובשמונה ורבע אחרי ארוחת בוקר.

אחר כך התיישבתי על המחשב. בזבזן זמן. צריך להבין: המחשב הוא העבודה שלי, אבל לא הייתי אמורה לעבוד הבוקר. אז למה התיישבת? או. זהו. כלומר - מה למה? העולם הגדול, חדשות, אימיילים, פורומים, פוסטים - מה למה?

אה-אה. זה לא עובד ככה. יש לך דברים לעשות. והמחשב, כשהוא לא אובייקט לעבודה, הוא בזבזן זמן. בדיוק כמו טלפונים מחברות... ואת יודעת שאין לך זמן לבזבז, ובעיקר שאת לא יכולה לשלוט בו...

שליטה. זה העניין. ניהול זמן כפונקציה של ניהול החיים. לכי תתווכחי עם העובדה שמחשב זה מחשב, וכבר התיישבת. לכי תתווכחי עם העובדה שזו הדרך המהירה והמודרנית להתעדכן וגם להיות בקשר עם שאר האנושות. המחשב כאובייקט חברתי, תרבותי, מרחבי. לכי תתווכחי עם כל זה כשיש לך הפרעת ריכוז וקשב רצינית, ואת יודעת שאיפה את ואיפה שליטה. כשאת מתיישבת מול המחשב את בולסת את הזמן בביסים גדולים ורעבתניים, שוכחת שהמומחים ציוו עלייך דיאטה.

והנה, הקפה. לא הייתי פה זמן, שוב, על אף שהבטחתי שאחזור. נטייה מטופשת להימשך לישן, למוכר ולאהוב. זה בסדר אם זה לא מונע ממך להתעדכן. אבל אם המחיר הוא להיות מיושנת, זה כבר סיפור אחר...

שליטה על הזמן כפונקציה של שליטה על החיים. ציון נכשל רבתי, בחודשים האחרונים. למען האמת, זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי בחיים אבל מאז התפרץ לבי בכעס על כל שעוללתי לו בכל השנים ותבע יחס של כבוד, איפה אני ואיפה שליטה על הזמן. 

בבוקר מדרגות. מדרגות, אומר הקרדיולוג, מדרגות זה הכי קשה. אני לא מבקש מאף אחד מכם מדרגות. רק ללכת...

אז הלכתי. ואז התחילו כאבי הקרסול, הברכיים וכף הרגל, הגב התחתון, ולא נזכיר פה את הדלקת ההיא בגיד, כי היא כבר שייכת להליכת הידיים על המקלדת... אז הליכה יוק. לפחות, זו שעל ההליכון. בקשר להליכה בגנים ובגינות - אני ולבי וגופי המתפרק בניסיון. נראה מה יהיה.

מדרגות זה קשה, אומר הקרדיולוג. ואני אומרת: מדרגות זה קצר. צאו וחישבו כמה זמן ייקח לי לנסוע לבריכה, לעשות בריכות, ללכת בפארקים, להגיע מכאן לשם ומשם לכאן. תמיד ידעתי שיש סיבה טובה לכך שאני רוצה להיות שייכת לעשירון העליון: מי יתנני בריכה בבית, לזנק אליה לפני שאני מתעוררת... על כל פנים, מדרגות, לידיעתכם, זה לא רק הכי קשה, זה גם הכי מהיר. חמש דקות, והלב שלך מקבל את מנת ההתגרות היומית ההכרחית שלו. ואם היית עצלנית היום ולא הלכת, ולא שחית, אז עוד חמש דקות בערב.

דא עקא, שאין שום רומנטיקה במדרגות, ודאי לא בחדר המדרגות בביתי הצנוע, זה שאין בו בריכה. אין רומנטיקה של ספורטאים שיכולים לחלום על פלפס, אין רומנטיקה של בריכה מוארת באור ירח, אפילו לא זו של לומר לחברים: אני? אני שוחה כל יום שלושים בריכות". אין אפילו את הרומנטיקה של הליכה בפארק לעת ערב, מי מהר יותר, מי פחות, עם בן זוגך ועם הכלבה, מציירת ציור זעיר-בורגני שליו, ולרגע נותנת לעצמך את החירות להאמין בו.

רק חדר מדרגות אפור, בשבע בבוקר, כזה שאת יכולה לרמות את עצמך בו ולומר: הנה, אני בסדר. הלב מקבל את שלו, אני כבר ערה, אני כבר יעילה, אני כבר עושה, והיום עליתי יופי. ותכף אני אתחיל בכל השאר: המטלות, המשימות, הטיפול המסיבי בגוף המתפרק, הלימודים, העבודה. אם אני על הבוקר "עושה" מדרגות, אפילו שהקרדיו אמר שזה קשה, אם אני טובה, אני אהיה טובה כל היום. אני אשלוט על גלי העייפות, אני אשלוט על גלי השבירה, אני לא אתקע בבזבזני זמן כמו מחשב שלא לעבודה, כמו טלפונים עם חברים, כמו לשכב לנוח מול הטלוויזיה במקום סתם לעצום עיניים לעשר דקות.

אני אהיה טובה. אני אשלוט בזמני, אשלוט בחיי. אחרי הכל, מי ענק כמוני, עולה 90 מדרגות לפני הקפה של הבוקר? מדרגות זו לא רומנטיקה, לבטח. אבל מסתבר שיש בהן מן החלום. היום, לזמן קצר, הוא אפילו התגשם. הדרך אל האושר, אמר אריסטו, עוברת דרך: "עשה את שעליך לעשות" ו - "היה את שאתה יכול להיות". בקשר לראשון, עד הקפה האמנתי שהיום זה היום. בקשר לשני, בגיל 53 ועם גוף מתפרק, אני עדיין תוהה מהו, לעזאזל, זה שאני יכולה להיות. ותודה לאל על התהיה הזאת, לפחות.

יום יפה ויעיל, שיהיה.