תשעים ושלוש שנים אני מהלך על פני האדמה הזו, ושעון החול של חיי זולג אל גרגיריו האחרונים. בימים האחרונים מציפים את ראשי זכרונות מימים רחוקים, ואני מקטלג אותם לאיטי, במגירות ראשי, מביט אל השמש השוקע. חלקם קטעי תמונות. באים בחטף ונעלמים מטושטשים, חלקם בצבעי מציאות עזים כאילו קרו רק אתמול. כמו אותה פגישה ראשונה עם ריבה. אני אז עלם צעיר בן 18, עובד את שדותיו של אבי לרגלי ההרים המושלגים של אירופה. והיא. ריבה. הנערה היפה ביותר שראיתי מעודי. סרה לביקור אצל בני משפחתה, וביום שישי בערב, בחולצתה הרקומה במרכז הכפר, מקרינה אור על כל הסובבים אותה. נשימתי נעתקה כשמבטינו נפגשו. ניגשתי, מבוייש משהו, מסיר את כובעי ומברך אותה לשלום. והזכרונות ממשיכים לזלוג על שנות חיי הנעלמות, אל הפעם השניה שבה נפגשנו. משפחתה אז נמלטה מן העיר הגדולה, מגלי האנטישמיות ששטפו את אירופה. עיניה, מחייכות כמו תמיד, מסתירות מאחוריהן את האימה, והמראות. אהבתינו שפרחה באותה שנה, נשזרה במציאות הקודרת, כמו צמח רענן המטפס על עץ קמל. עד שהחלטנו להינשא ולעלות לארץ ישראל, להשאיר מאחור את חיינו הקודמים, ולהקים יחדיו עולם חדש. דיברנו אל ליבם של בני משפחתינו, אך המה ביכרו להישאר מאחור, מנפנפים במטפחותיהם את זיכרוני האחרון מהם, על הרציף. יפה היתה אהבתי לריבה. נועם הליכותיה ויפי מראה הקרין על הסובבים, וחשתי כי בר מזל אנוכי, על שיש לצידי רעיה מוצלחת מעין זו. לעיתים שאלתי את עצמי האם ראוי אני לה. האם ראוי אני לעיניה הבורקות בשובי כל ערב אל ביתנו הקט בעמק. האם ראוי אני לעורה הבוהק, שהשמש שזפה והפכה לעין הענבר. וריבה, כמו משיבה לי כי ראוי אני, בצניעותה, במילותיה הרכות, שוטפת מעלי את עמל יומי, מגישה את הנזיד שבישלה, מרחיקה מעל ליבי את דאגות היום, ומצמידה אותי אל חיקה באהבה אין קץ. בן 23 הייתי כשהעמידה לי בן בכור. היא היתה אז בת 21, איילה שלוחה, כרס עגולה וגדולה, כל כולה, נושאת באהבה את ילדינו המשותף. וכשנולד, טיפלה בו במסירות אין קץ, כאילו נולדה להיות אמא, ואנוכי, מביט בה בהשתאות מברך על גורלי ששפר, לוחש לה מיני אהבות, וחופן אותה אלי. אל מגירות חיי האחוריות מעדיף אני לשגר את שגרת חיינו הקשה. מנסה לשכוח את גבי הדואב, אותה שנת בצורת שהחריבה כמעט את כל יבולינו, את ריבה, המסתירה דאגה, בין קמטים ראשונים, מחניקה בכי חרישי, את הידיעות המגיעות מעבר לים. כל אלה, מבכר אני לשכוח. כאילו לא היו מעולם. אותם רגעים בהם עמדנו חבוקים אל מול גזירות הגורל. אותן הפלות, אותם ילדים נוספים שלא יהיו לנו, אותן הפרעות והמלחמות. אך לא כל הזכרונות המרים נאותים להישלח אל תהום הנשיה. אני יושב על מרפסת ביתי, אוושת רוח הערב בעלי הצפצפה, מרחוק קולות ציפורי הנדוד שנטו ללון, בדרכן אל ארצות החום. אני מביט שוב אל הנוף הנשקף, מנסה לנקות את מוחי, אבל הוא ממאן לשתף פעולה, ומולי בחצר בננו הבכור, עושה את צעדיו הראשונים, צחוקו מתגלגל מערוגת העגבניות אל עבר עצי הפרי. הנה הוא מתנדנד, וקופץ, מלא שמחת חיים. ריבה ואני יושבים במרפסת, חבוקים. עור נוגע בעור, שיער בשיער, מביטים בו כמו במופע יחיד ומתענגים. הוא גדל אל מול עינינו, עולה על אופניו ונוסע לבית הספר התיכון, חוזר בכומתה על ראשו מהטירונות. ועוד חייל נכנס בשער. זה לא הוא. המרפסת דוממת. ריבה מסתכלת בזר. מקרבת ידה אל פיה, ופניה כמו מזקינות באחת בעשורים רבים. כך התחילו חיינו השניים. ריבה אני והזיכרון. מהלכים בעדינות בינות לכאב. נוגעים לא נוגעים. נתלים זה באהבתה של זו. קרובים מאי פעם, ורחוקים בכאבנו המשותף. והנה זיכרון מהיר של עוד שנה שעוברת. ועוד אחת, והנוף ממולנו משתנה. רחש העלים מתחלף בהמהום המנועים. הציפורים נודדות בשעת בין ערביים לקולו של רדיו במרחק, וריבה ואני יושבים חבוקים במרפסת ביתנו הישן, עם כוס תה של אחר הצהריים מסתכלים על החצר הריקה. שערותיה מלבינות, קמטים חורצים את פניה והיא בעיני היפה בנשים. אשתי האחת והיחידה. שזורה בכל שבילי זכרונותיי. פוסעת בהם בזהירות. מנווטת את דרכה בתבונה, יד קמוטה בתוך יד קמוטה, אנו נודדים בין רגעי האושר. בחילופי המאה, והיא בת 83, ישבנו בסלון ביתנו. אני מביט בה, ברעייתי. מכיר בה כל קמט וקמט, אוהב אותה. את גופה. כמו ביום הראשון שראיתי אותה בכיכר הכפר. ניגש אליה, ובידיים רועדות מחבק, ומוביל אותה אל חדר השינה שלנו, מפשיט אותה אט אט, מעביר ידי על שדיה הצמוקים, שפעם היו זקורים ומלאים, מנשק כל קמט בגופה, עורג אליה, אוהב אותה, לאט, בעדינות. מצמיד בשר אל בשר, עור אל עור. הבל נשימותינו נמהל באוויר החדר הקריר. והיא מתמסרת. מכירה אותי כמו את עצמה, באהבה אין קץ, בלהבה שלעיתים דעכה עם השנים, אך בסופו של יום נשארה בוערת בליבותינו. וזיכרון אחרון. שבוע אחר כך, אותה מרפסת, אותה שקיעה מרהיבה בצבעי כתום ואדום. כמו מתוך סרט, אל אוזניי חודר קול רעש עמום, ובחיי שהאטו, אני קם ממושבי ומגלה את חייה שתמו. במגירות זכרוני שוכבים בערבוביה הימים הבאים. כמו מתוך ערפל, קטעי תמונות, בסרט שאני כמו צופה בו מהצד. האנשים, הטקס, השקע במיטה שעוד שם, ריחה המתפוגג לאיטו מחדרי ביתנו, וכוס תה אחת בלבד על השולחן במרפסת. ועכשיו, 8 שנים אחרי, גרגרי החול האחרונים של חיי עושים דרכם לאיטם במורד שעון החול. פי עוד זוכר את פיה. ידיי צרובות בזיכרון קמטיה, עיניי רואות את המבט שלה, והלב שלי עדיין פועם את פעימות אהבתינו. ופעימותיו האחרונות, פעימות ליבי הדומם, הן שלך, ריבה. |