אתמול בערב חזרתי הביתה. הייתי עצבני רצח. סיפור ארוך. פתחתי את המייל וקיבלתי מכתב בנוסח הבא:                                                                            

                                                                                                                                                       19 ביוני, 2007

לכבוד:  אלירן קנולר

 מגיש התקציר: הקומידיאן

 שלום רב,

 אנחנו מבקשים להביא לידיעתך שמיון התקצירים שהוגשו במסגרת מסלול פיתוח פרויקטים במועד מרץ 2007 הסתיים.

 160 תקצירים הוגשו במועד זה.

 היועצים האומנותיים ומנהלי הקרן המליצו על השקעה ב-12 תקצירים.

 לצערי הרב לא נכלל התקציר שהוגש על ידכם במועד זה בין אלו שהומלצו.

 אני מצטער שעלי למסור תשובה מאכזבת, ואני מקווה שתינתן לנו ההזדמנות לשתף פעולה בעתיד.

 אנו מודים לכם על פנייתכם.

 בתודה ובברכת הצלחה,

                                                                                                 כתריאל שחורי

                                                                                                מנכ"ל הקרן

כן כן, שוב קיבלתי תשובה שלילית. מיד התקשרתי לחבר שלי עמי כדי לבדוק איזה תשובה הוא קיבל. גם הוא קיבל תשובה שלילית. חייכתי. צרת רבים נחמת טיפשים. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מצטער בשביל עמי שהוא לא קיבל. הרעיון שלו מעולה, הוא עובד עליו חזק מאוד ויש לו דרייב מצוין. תאמינו לי שהייתי מאוד שמח אם הוא היה זוכה. אבל חייכתי כי כאמור יש עוד מישהו שנמצא במצבי ומבין לליבי ואני מבין לליבו. אגב, הרעיון שלי ענקק לא מבין איך הוא לא התקבל. ..

למזלי הרב הייתי עצבני בגלל משהו אחר. ככה שהצלחתי לא לקחת את זה אישי מידי. מי שמבין יודע שאי קבלת הרעיון שלך לא אומרת דבר על הרעיון שלך. הרעיון יכול להיות טוב ולא להתקבל מעשרות סיבות שרובן לא קשורות אלייך.

אז הפעם לא קיבלתי. שוב. ושבוע שעבר לא זכיתי בלוטו שוב. בסוף אני אקבל, בסוף אני אזכה, בסוף אני אעשה.

מתי?

כשיבוא זמני. וזמני קרב. זה רק עניין של זמן, זה מעבר לפינה. אני מריח את זה בא.

כי מה שצריך לקרות יקרה. ככה זה עובד. ולגביי עמי? אל תדאגו לו. הוא בדרך שלי.