במרוצת ההיסטוריה התגלגל הציד למחשבה האמפריציסטית. זו מבקשת לצוד במבט הכולל, לכאורה, את העולם כולו. במחשבה הבורגנית הופך הגירוי והחידוש בגירוי, לערך עליון. הסוחר נדרש לפתח את חושיו המחודדים, גם כצרכן של סחורות. המשתתף במסחר כל כולו מתמסר לריח האקזוטי, לטעם שמעולם לא טעם. איסוף החוויות מזוהה בבורגנות עם האושר עצמו, במימד הכמותי שלהן. אך אין זה איסוף גרידא, כשם שאספן הגרוטאות מלקט דבר מה מהרחוב. האמפריציסט תוהה על הגירוי, הופך בו שוב ושוב, וכמה שלא יהפוך בו הוא נותר מבודד, אילם, למעשה מת. הדבר כבר נותר אילם ומת כ"מקור אילם" של הגירוי, וכל מה שנותר ממנו הוא האיכות השניונית. העולם, שהפך בינתיים לאישי, לסובייקטיבי ול"חוויתי", הופך לקרקס של גירויים, בו האדם איננו נלחם בטבע על מנת לשרוד, אלא משחק בו להפיג במעט את חרדתו. ככל שיצוד גירויים חדשים, או יפלפל באיכויות הטעם, השמיעה והראיה, כך מתגבר יצר-המוות שבו, להטיל באחת את כל הגירויים לאותו הגורל שזכה לו מקור הגירוי, הטבע הלא-מעובד. הגירוי החדש איננו יכול לחדש יותר, סם האונס המוטל על האובייקט הטבעי להתעוות לטובת העניין ולטובת המקוריות הופך אותו לזוג עיניים מתות, המתבוננות במי שמבקש לאנסם בשתיקה רועמת. האדם כגוף טבעי, הפך גם הוא להיות לקרקס של גירויים –האמפריציסט מצורתו הקלאסית הופך לקהל המודרני, בחפשו את האחדות שבגירוי הוא מוצא רק את התפוררותו של הגירוי וכן את התפוררותו שלו. הקהל והפילוסוף נידונים לכך כל עוד לא יתקוממו כנגד הגירוי הרע, נגד העיניים המתות כגירוי המטיל אימה על הסוחר. אמפיריציזם מהפכני פירושו השבת ערכיות ותכלית לגירוי, השבת הקיום הארוטי לתרבות מתה. |