בדומה לכך, ניתן לראות בפילוסוף "צייד" מחשבות, בשעתו הגרועה, הבלתי-אותנטית. הוא אוסף רעיונות שחלחלו בעבר או בהווה, בצורתם הפילוסופית או החברתית. לטענת ניטשה, היגל וקאנט אינם אלא "עובדים פילוסופים", מסיבה זו: הם מייבאים את הערך אל הפילוסופיה מתוך החברה, אינם יוצרים אותו, אינם מחוקקים ערכים. הצייד כאן הוא אדם ישוב בנינוחות על כיסא העבודה שלו. הוא מביט אל העבר ותר אחרי רעיון לקשט בו את המערכת המושגית שלו, כראשיהם של הצבאים המתים המתנוססים מול האח. ככל שהמערכת המושגית עשירה יותר בגירויים אך גם עקבית יותר, כך שהגירויים הולמים זה את זה, החיך הפילוסופי מתענג על בשר הציד החדש שהעלה בחכתו. הפרספקטיבה הנוספת התורמת ל"עושר" המדומה של המחשבה, ל"עומק" הנוסף, הופכת לניתנת לצמצום בכל רגע לאותו ריק, לאותו אין שממנו המחשבה המופשטת לעולם חרדה ממנו. כל רעיון הופך במערכת הקוהרנטית לבעל ערך כמותי בעושר הכללי של התיאוריה, כל עוד איננו ניצב בסתירה גמורה, לא רק בצורתו הפורמלית אלא במיוחד בתכניו הקונקרטיים, להקשר החברתי שבו הוא נתון. ציד המחשבות, או כפראפאזה על גוגול וספרו הנפלא - ציד הנשמות, איננו מחיה את המערכת המושגית הדנה, בסופו של חשבון, באדם החי ובחברה האורגנית. הרעיון המתיישב עם אחרים, דומה לאחד הפרטים בתמונה ההרמונית. היופי בהם איננו אך ורק רק כוזב ביחסו אל החברה הממשית. הוא מייצר הנאה של ממש מבשר האינדיבידואל שכאבו הושתק במערכת הכמו-הרמונית. הפילוסופיה הקוהרנטית היא צורתה המופשטת של הקרבת הקרבנות העתיקה – נמצאת בה הקרבתו של התוכן החברתי-אנטגוניסטי לשם ההרמוניה החברתית המודחקת בעצמה לכלל קטגוריה מטאפיזית. כך גם הוקרבה הבהמה המכילה, סימבולית, את האנטגוניזם החברתי למען ההרמוניה השקרית, למען היצג שווא שלה. אך האקט האלים לעולם איננו נשכח. הוא חוזר בכל מושג ורעיון בשתיקתו. |