כל יום מחדש
פוסטים אחרונים
ארכיון
מה האחריות שלנו לגבי חברים בקפה? האם בכלל יש לנו אחריות כלשהי?
| מה האחריות שלנו לגבי חברים בקפה? האם בכלל יש לנו אחריות כלשהי?
בזמן האחרון אני נתקלת בפוסטים מאוד מטרידים פוסטים בהם חברים בקפה אומרים שהם רוצים ללכת לישון ולא להתעורר, שהם רוצים למות, שאנשים לוקחים כדורים בשביל לא להתעורר ועוד. בסה"כ מדובר, לרוב, באנשים שאנחנו לא ממש מכירים. במקרה הטוב, אנחנו יודעים את שמם הפרטי, במקרה הרע, אנחנו יודעים רק את הכינוי שלהם.
אז נכון, אני מגיבה, ושולחת מילים ומנסה לעלות אותם בצ'ט ולשוחח איתם, אבל האם זה מספיק? האם לא מוטלת עלי החובה המוסרית להתריע על כך בפני מנהלי הקפה? ואם אעשה זאת, מהי חובתם של מנהלי האתר? האם הם יכולים לעשות משהו בעניין?
הרי, כאשר חבר כותב פוסט שכזה, הוא בעצם זועק לעזרה. איזה בן אדם אני אהיה אם לא אתייחס ואנסה לעזור? אני באמת אובדת עצות |
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גרמת לי לבכות! אוהבת אותך מאוד (את יודעת) ואושר הוא דבר הדדי לא רק נתתי אלא גם קבלתי המון!
לגבי הפוסטים שקראת (אנחנו יודעות על מי מדובר) שלחתי פניה לער"ן עם לינק לפוסט. אני מקווה שיהיה בסדר. כי היא לא עונה לצטים שלי ולא למיילים שלי
יקירתי,
העלת שאלה מעניינת ומאוד חשובה.
תחושת האחריות החברתית שאת מרגישה וכפי שהציגה צילה במעשיה, היא אינה דבר נפוץ בתרבותנו. רובנו יכולים לומר שאיכפת לנו, אך כמה מאיתנו באמת פועלים בנידון ועושים משהו ביום יום? ללא אנשים שאיכפת להם, ספק לאן הייתה מגיעה האנושות. אני מורידה את הכובע לפנייך ולפני הדומים לך ששמים לב, שעוצרים, שעושים.
קראתי חלק מהפוסטים שאליהם את מתכוונת ומסכימה איתך לגבי צעקת הכאב הנוראית שיוצאת משם... עם זאת, קשה לי
להחליט וגם אין לי את הכלים המקצועיים לקבוע האם מדובר על מצב נפשי מסוכן או סתם "הגיגים/אימון בפרוזה".
אבל - אני לא מאמינה שאדם שבוחר לפרסם בגלוי את כאבו, גם אם בצורה אנונימית, לא רוצה שיתערבו לו.
אם לא רוצים יחס/עזרה/תגובה - כותבים למחברת פרטית ולא לבלוג. יכולה להעיד על כך מנסיוני האישי!
כשהגעתי לפה הייתי במצב מאוד קשה מבחינה נפשית וזה לא משנה כרגע אם בצדק או לא. הגעתי כואבת ושבורה.
כתבתי כי רציתי לשתף, שיקשיבו, שיעודדו, יתמכו, יתנו עצות וכו'. גם אני הוצאתי את הקרביים שלי לכאן כאילו סוף העולם הגיע ואף השתמשתי בביטויים של רצון למות.. כמובן שאני התכוונתי לתחושה בלבד ולא לרצון מוחשי, אבל היו אנשים שעצרו והגיבו בציבורי או בפרטי ונתנו לי כוחות אדירים.
ואם לעשות לך אאוטינג קטן
אותה אחריות חברתית והאיכפתיות שלך הם שהביאו אותך "להתערב" גם במקרה שלי. וההתערבות שלך בחיי, תרמה כ"כ הרבה לאושר הנוכחי שלי ולכוחות שאני צוברת כל יום.
לכן אני חושבת שמקרה "זאב, זאב" לא תקף פה - עדיף להתייחס בכובד ראש לכל ביטוי חריג של דיכאון חריף וביטויים של רצון למות או התעללות נפשית/פיסית ולגלות שמדובר רק על "הגיגים" מאשר לפספס דווקא את האחד/אחת שבאמת זקוקים לעזרה!
אולי הדרך לעשות זאת, היא ליצור באמת איזו אופציה של דיווח לגורם מרכזי אחד פה בקפה, נציג ידוע ומוגדר מראש, רצוי אחד עם ידע מקצועי פורמלי. כך יוכל כל קורא שחושד ודואג לשלוח מייל לאותו נציג שידע לנתח את המצב, לפנות לכותב/ת בצורה הנכונה ולהציע את העזרה המתאימה. אותו נציג של הקפה יוכל גם לפנות לגורמים מקצועיים חיצוניים כמו עזרה סוציאלית, משטרה וכו' במידת הצורך, דברים שלא כל אחד מאיתנו יודע איך ויכול לעשות לבד.
אפשרות כזו אולי תעודד גם אנשים נוספים להתערב חברתית ולסייע, ולו בצעד קטן בלבד של התרעה.
תודה על הכוכב
אני באופן אישי, בן אדם שנוטה להראות מעורבות. יש אזשהו שיר על השואה שאני לא כ"כ זוכרת את המילים שלו (הוא מאוד ארוך) אבל זה הולך בערך כך (ושוב סליחה על הציטוט הלקוי)
בהתחלה לקחו את הזקנים ושתקתי
אחר כך לקחו את השחורים ושתקתי, אחר כך לקחו את ההומאים ושתקתי....
ובסוף באו ולקחו אותי ולא היה מי שיעצור בעדם
את השיר הזה, שרק את חלקו אני זוכרת, למדו אותי בתיכון ומאז הוא נר לרגלי...
אם אני לא אעשה מעשה אף אחד לא יעשה.. ואם זו לא תהיה חלק מהתרבות שלנו אזי אין צדק לקיומיינו.
אבל לגבי נושא ההתאבדויות, אני ממש שוקלת ברצינות לפנות להנהלת הקפה.
מה האחריות שלנו כלפי אחרים בקפה?
מה האחריות שלנו כלפי אחרים בכלל? האם אנחנו אמורים לקבל על עצמנו אחריות על אחרים, או לקחת אותה?
אם כן, אז מתי? איך אפשר לדעת היכן עובר הגבול שמעברו אנחנו אמורים להתערב?
וגם אם אין ספק באשר לתשובה עבור כל השאלות הללו, נשארת השאלה הגדולה מכולן...
האם אנחנו מוכנים ורוצים להיות אחראים לאחרים, במיוחד אם אנחנו לא באמת מכירים אותם?
שאלת האחריות היא שאלה מטרידה, במיוחד בעידן הנוכחי, בו אנחנו גדלים במציאות המקדשת את הפרט והפרטיות: זה שאני כותב ומשתף אותך בחוויות שלי, בתחושות שלי או במאוויים שלי, עדיין לא אומר שזה נותן לך את הזכות להתערב בהם באופן פעיל.
נכון, יש כאלה שזו הדרך היחידה שלהם לבטא את מצוקותיהם מבלי לחשוף את עצמם, אבל זו בדיוק הנקודה. הם לא בהכרח רוצים להחשף. אני לא משוכנע שאנחנו יכולים להחליט עבור מישהו אחר, במיוחד אם אנחנו לא יודעים מיהו באמת, האם הוא זועק לעזרה או סתם מתאמן בפרוזה.
גבול מאוד דק עובר כאן, כאשר לעיתים החציה שלו עלולה להביא לתוצאה ההפוכה, ובמקום לעזור לגרום לנזקים...
ורבים מהאנשים פשוט לא מוכנים לקחת על עצמם את האחריות לכך.
ואחרי כל סימני השאלה, אני באופן אישי חושב שאנחנו צריכים לגלות אחריות, להיות ערניים לדברים שאנחנו נתקלים בהם כאן [וגם במקומות אחרים] ולהתריע כאשר אנחנו חושבים שהם הולכים לכיוון רע.
לא כולם יאהבו את זה. יהיו כאלה שאף עלולים לפעול נגדנו. אבל כל עוד אני יודע שעזרתי - או מספיק אפילו שניסיתי לעזור - אני שלם עם עצמי.
יש גם את כל ההגיגים האלו שניתן לקרא בין השורות.
בחלק מהמקרים זה פשוט נכתב למען הצומי לפעמים באמת מתכוונים לזה.
יש לפנות להנהלת הקפה, ואפילו להרחיק עד משטרה שיצו קשר עם הקפה.
הינה דוגמא דומה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=441238
זה מדהים מה עשיתם.
הנושא מאוד מטריד ובעייתי כי ישנם פוסטים שזה ממש כתוב שחור על גבי מסך "אני רוצה למות"
נראה לי שעם אדם חש אחריות כלפי חבר בקפה הוא יהייה חבר מדהים מחוץ לקפה.
לא כולם לצערי יחושו אחריות שכזו, הרבה ימשיכו הלאה לפוסטים "מדליקים" עם מיני תיאורים פלסטיים מטופשים על אך מה וכמה עמוק היו.
אחריות חברתית היא חלק מאינטילגנציה ריגשית גבוהה של האדם.
כך התחיל כאן קרקס לאחר פרסום פוסט של נערה בת 15 שהתעסק עימה חבר בקפה בן 45. כמו שנראה לי שברור לך, הרוב גינו קיללו והקיזו את דמה מבלי לבדוק דבר.
לי אישית, או בשל הרקע המיקצועי או בשל העובדה כי עצמי אם לבת 14 הדבר נגע בי עמוק פנימה.
כך קרה שמכל מאות החברים כאן רק מייקי ואני לקחנו עלינו אחריות תוך כדי יצירת קשר עם הנערה ד כדי כך שהיא הופנתה ליעוץ וטיפול במקום המתאים.