כתבתי לך שאני מקנאה. שנייה אחרי זה אמרת: אני הולכת לישון, לילה טוב. חשבתי שאת מתעלמת, שהגזמתי, שלא הייתי צריכה לדבר על זה. ונבהלתי. פתאום ראיתי איך הדבר היפה הזה שיש לנו, יכול להיהרס. כמו שהכול תמיד נהרס לי. אבל לא את! איתך זה לא יכול להיהרס! פשוט לא יכול! תגידי לי על מה לא לדבר, מה לא לעשות, בשביל לא להרוס. את יודעת מה אני עושה כשאנחנו מדברות בטלפון? אני מקשיבה לקול שלך. והוא אומר לי: עדיין אוהבת, אוהבת אותך, כן, עדיין כן, גם עכשיו, גם בעוד רגע, וברגע הבא, ואחריו. אולי גם בגלל זה הייתי מחורפנת היום, כי חסר לי לדבר איתך בטלפון, לקבל את הדיווח השוטף הזה.

אחר כך הבנתי ששלחת את מסר הלילה טוב לפני שקיבלת את המסר שלי על קנאה. אבל נרגעתי רק חלקית. הפחד שזה יהרס איתך, שזה אפשרי, כבר היה תלוי מעליי כמו חרב ודקר אותי בכתף כל פעם שחשבתי את המילה "קנאה". את לא כזאת, אמרתי לעצמי, את מיוחדת. את לא תתעלמי, אף פעם לא תתעלמי ממני. את מבינה את הקנאה, זה לא פשע, זה טבעי. את לא תעזבי אותי בגלל זה. את פשוט לא כזאת.

אני צריכה שתתקשרי ותדברי על דגים בבריכה, והקול שלך יגיד לי: לא נהרס, עוד לא, גם לא עכשיו, גם לא ברגע הבא... לא נהרס, לא ייהרס, אף פעם, לא...