רבות הדרכים לאהוב אותך

ארוכה ביותר הדרך לשכוח (לסלוח),

אהבנו עמוק (קרוב)

אהבנו פתוח

אבל הכי בטוח, זה מרחוק....

התיסכול הכי גדול, הוא להיות עם מישהו, שהקשר ביננו מדהים,

החברות נפלאה - תקשורת פתוחה ואמיתית.

כל פעם שאנחנו נמצאים יחד, בבית או יוצאים, זאת חגיגה.

התעלות רוחנית שכזאת, תחושה של ביחד, של נכון

ובכל זאת - זה לא יכול להיות.

באחד הפוסטים שלי כתבתי את זה ונשארה השאלה הפתוחה של מה זה אומר, לא יכול להיות - אם יש אהבה זה תמיד יכול להיות, כי האהבה הרי מנצחת - אז זהו - שלא...

יש לפעמים שני אנשים - מאד מתאימים - רק שנמצאים בשלבים שונים של המסע -

אין קצורי דרך וזה מתסכל, כי אתה יודע בברור שעם האדם הזה יכולת לחיות באושר והוא יודע, מרגיש ואומר בדיוק אותו הדבר, אבל - ואת האבל הזה הוא צריך לפתור לפני שהוא מגיע לזוגיות ולא בהכרח כשיהיה מוכן ויחזור, השני יהיה פנוי, כי החיים חזקים מאיתנו ואבוי למי שעומד ומחכה...

קוראים לזה תיזמון - טיימינג. פקטור חשוב מאד ביצירת קשר, שלא תמיד אנחנו לוקחים אותו בחשבון. כי לא נוח לנו לראות אותו, הוא כביכול נתון מושכל ואיך נתון מושכל יכול להכנס במקום שהרגש משחק תפקיד?

אפשר לשכוח אותו בכאילו - אבל באיזה שהוא שלב - הוא יצוץ. כי אין קצורי דרך, אז עדיף להתייחס אליו כבר בהתחלה ולשקלל גם אותו.

היה לי בן זוג - 3 שנים, היה גרוש טרי כשהכרנו, האמת שבחצי שנה הראשונה הוא אפילו עוד לא היה גרוש סופית, אלא רק בשלבים אחרונים של מלחמה. תשוש, מובס, חסר אמון, אני לא צריכה לספר לאף אחד שעבר את זה, איך יוצאים משם על ארבע.  

נפגשנו. הוא קיבל אותי כמו מתנה שהקדימה את זמנה. היה לנו קשר מדהים, חברות, תמיכה, אהבנו קרוב, אהבנו פתוח. הוא חזר להאמין, חזר להרגיש, חזר לחייך ולהיות מאושר, חזר להגיד: רבות הדרכים לאהוב אותך -

רק שבדרך שאני רציתי והייתי כבר מוכנה לה - הוא לא יכול לאהוב אותי והיה ברור לי שזה יצוץ. כי הרי אני מכירה את הדרכים לאהוב ויודעת...

והרגע כמובן הגיע ובזמן הכי לא מתאים עבורי. מרוב שהיתה אהבה וחברות,

הכי בטוח עבורו היה מרחוק... וכמה שיותר.

הוא פשוט לא יכול היה לעשות את ההפרדה. להתמודד עם הרגשות שלו, עם הבילבול.

הוא לא הצליח להבין את עצמו, למה הוא לא יכול להיות איתי, למה חוסר השקט בבטן שלו. מה דוחף אותו חזרה אל העולם. אני דווקא הבנתי.

הכרנו מוקדם מדי. הוא יצא לחיים חדשים, כשאני מלווה אותו בתהליכים. עכשיו הוא חייב לדעת את ערכו בלעדי. לחפש את עצמו ללא ליווי. ללמוד את עצמו מחדש.

ארוכה ביותר הדרך לסלוח, כי התיסכול גדול, תחושת הפיספוס מנקרת וכי זה קרה מבחינתי בתיזמון הכי רע, בסוף המחלה של אבא שלי, כשהוא היה צריך להיות איתי במקום הקשה שלי והוא לא עמד בזה וברח, זה הפחיד אותו מדי,

היו שיחות פרידה, היו נסיונות להשאר חברים  - זה לא היה בום וגמרנו,

אבל אני לא הייתי פנויה לזה, הייתי צריכה כתף, לא שיחות פרידה, הכיוון היה ברור והוא פחד מהמוות של אבא שלי יותר ממני, מהאינטימיות של להיות עם מישהו במקום הזה - 

מהמחויבות -

הוא נטש במקום שאני לא הייתי נוטשת כל אדם, לא כל שכן, חבר שאני אוהבת.

זה לא מגיע לך, אני יודע שאני יוצא מאנייק, אבל אני לא יכול אחרת..

זה היה נוסח המסרונית שסיכמה שיחה ארוכה אל תוך הלילה בו אבא שלי נפטר, הוא לא נפרד ממני במסרונית אבל זאת משקפת את מה שהוא הרגיש,

אני לא ראיתי אותו לרגע "מאנייק", זה גם לא באוצר המילים שלי, אני ראיתי את הפחד הגדול שלו מלהיות איתי במוות ואכן הוא לא היה - אפרופו תיזמון....

הדרך לסלוח היתה ארוכה, דוקא בגלל צרוף הארועים, אבל סלחתי ולמדתי את השעור. כאשר אני מזהה גבר, שיהיה הכי מדהים בעולם, שהתקשורת איתי תהיה הכי מדהימה - אבל הוא מדבר במילים שכבר שמעתי, אני לא מעוניינת בו יותר. שילך שיגדל בקצב שלו ויעבור את כל התהליך שלו עד שיהיה מוכן, לא קשור אלי.

אני מחפשת את האמיץ, שידע להעריך אותי ואת עצמו כראוי לי וידע שכדאי להתאמץ עבור הקשר איתי ויש לי את הסבלנות לחפש אותו ולחכות לו. 

שתהיה לכולנו שבת קסומה,

מדהימה,

עם האנרגיות הכי טובות בעולם,

שבת של חברות ואהבה,

גילה