צטט: אורנה רב-הון 2008-08-22 10:13:06
ממשבר לגאולה בכוח השירה
בהשראת הזוהר הקדוש, פרשת "עֵקֶב"
חוויתי שבר גדול לפני מספר חודשים. המורה הרוחני שלי, אצלו למדתי קבלה, ממנו שתיתי דברי חכמה, האמנתי לדבריו ותרגלתי כל מה שאמר, אותו מורה דגול קם ועזב את המקום בו למדתי, ושיקוליו עמו. ממש באותו זמן עזב גם המדריך הצמוד שלי. אותו אדם שטרח לענות לי ביום ובלילה, ואם השארתי הודעה היה חוזר כהרף עין. אותו אדם שהתייעצתי עמו בקשר לכל תהפוכות חיי, סיפרתי לו על המשברים , על חלומותי הכמוסים ביותר. אותו אדם פשוט קם ועזב עם משפחתו את המרכז, ועקבותיו נעלמו. כאילו התאדה. נותרתי שבורה. ממש שבורה. כמו יתומה. עברתי ממש תהליך של אבל. תהיתי, ביני לבין עצמי, מה עלי לעשות עכשיו? אנא פני מועדות? שוחחתי עם אנשים, עם מורים אחרים, והתשובות לא סיפקו אותי. החלטתי לעשות לעצמי מבחן, שאלון. מתוך העצב העמוק, הספקות, הפחדים, שאלתי את עצמי:
- במה את מאמינה עכשיו? מתוך עומק לבי עלתה לה התשובה: באור. בבורא.
- האם העזיבה שלהם את המרכז גורמת לך להאמין פחות באור? התשובה הייתה: לא.
-מה האור רוצה ללמד אותך בכך שגרם לאנשים שהתקשרת אליהם כל כך לעזוב? התשובה הייתה: לא להתקשר לאנשים, אלא לדרך. לאור.
-האם הדרך שלימדו אותך היא דרך שנראית לך אמיתית? התשובה היתה: כן. לחלוטין. כל מה שאמרו לי לעשות עבד.
-האם את רוצה להמשיך בדרך הזו? התשובה היתה: כן.
-האם את מאמינה בספר הזוהר? כן.
-האם את מאמינה בע"ב השמות? כן.
-האם את מאמינה באנא בכוח ובתיקון הנפש? כן.
-האם את מאמינה בתפילות של הסידור? כן.
-האם את מאמינה בכוח האותיות העבריות? כן.
-האם את מאמינה בכוח הקבלה לגאול את העולם מיסוריו? כן.
התשובות האלה נתנו לי בסיס מוצק ממנו יכולתי להתחיל לטפס חזרה במעלה הבור אליו נפלתי. הן טוו לי מחדש את הדרך. חיברו את קצוות החוטים שנפרמו. הבנתי שאני יכולה לתפור לי עכשיו חיים חדשים עם האמונות הישנות. אותן אמונות שהיו בתוכי כל הזמן. כל אותו ידע שאנו לומדים עכשיו, קיים בנשמה, אבל היא מכוסה בקליפות עבות כל כך, שקשה להקשיב. כשהקשבתי לקול הנשמה שלי, כתבתי שירים, ובשירים גלומה תמצית חכמת הקבלה. רק אז לא ידעתי שקוראים לכך קבלה. אני פשוט הקשבתי לעצמי, בשעות הקשות ביותר, והרמתי את עצמי מאשפתות רק באמצעות כוח התקווה, האמונה, האהבה והחמלה. לפני שנים רבות, הרבה לפני שהתחלתי ללמוד קבלה, כתבתי את השיר "כּעוֹף הַחוֹל", על שמו נקרא הספר הראשון שלי. בשיר הזה, בשורות מעטות, מיציתי את מה שעושים תלמידי הקבלה כל הזמן באמצעות התרגולים הרוחניים שלהם: הופכים רגשות שליליים לחיוביים:
כְּעוֹף הַחוֹל
הַכְּאֵב הוֹפֵך בָּאִּשָּה הַזּוּ
לְמַשֶׁהוּ אַחֵר.
כְּעוֹף הַחוֹל הִיא קָמָה
מְנַעֶרֶת שְׂעָרָה בְּגוֹן הָאֱגוֹז:
עוֹד נָכוֹנוּ לִי יָמִים.
וּפוֹרֶשֶׂת נוֹצוֹת כְּטַוָּס.
כתבתי את השיר הזה מתוך כאב גדול, והרגשתי את יכולתי להפוך אותו לאהבה. זה היה מאמץ אדיר, אבל אפשרי.כשהגעתי לקבלה, קיבלתי כלים נוספים לעשות זאת, נוסף לכלים שהיו טבועים בנשמתי מלידה. בעצם, קיבלתי גושפנקא רשמית לדברים שחשתי בלבי כל הזמן, אבל מכיוון שהיו מנוגדים להלך הרוח של הזרם המרכזי, חששתי לומר אותם בקול, פן יחשבו שאיני שפויה בדעתי. הרגשתי שלאותיות העבריות יש כוח עצום, ושעצם כתיבת השיר, חיפוש המלים הנכונות, המדויקות, הניקוד, בורא בתוכי משהו, משהו עצום ונפלא, שאיני יודעת לקרוא לו בשם, שאיני מכירה מיהו ומהו. אבל ידעתי שיש יקום אחר, יקום מקביל, שעצם כתיבת השירה משגרת אותי אליו, וביקום הזה אני מוגנת מכל רע. כשהגעתי לקבלה הבנתי מהו היקום אליו אני משתגרת, מדוע זה קורה, איך זה קורה, איך אפשר להיות ביקום הזה כל הזמן. כל השאלות שניקרו במוחי ללא הפוגה קיבלו תשובות. לכן ידעתי שהדרך הזו אמיתית.כמו למשל עם הכעס: הייתי מאבדת שליטה כמעט לחלוטין. הייתי צוברת, צוברת, צוברת, ואז, יום בהיר אחד, מתפוצצת. לאחר שהסערה חלפה, הייתי שואלת את עצמי: מה זה היה? הרי זו לא אני! איזה כוח עובר דרכי וגורם לי להתנהג בצורה איומה כזו? ולא הייתה לי תשובה. עד שהגעתי אל הקבלה והבנתי שיש כוחות שליליים ביקום ששולטים בנו, מפעילים אותנו, אבל הם חיצוניים לנו. הם אינם המהות האמיתית שלנו. המהות האמיתית של הנשמה של כל אדם היא אור צרוף, טהור, קדוש. את האור הזה אנו צריכים ללמוד לתחזק, להעצים אותו, ובכך להחליש את הכוח הרע. זוהי היפעה החרישית הגנוזה בלבו של אדם, והיא נותנת לו את הכוח להתעלות מעל הכאוס היום יומי, לדעת את האור הקרב, מכהה:
וְשׁוּב עִרְבּוּבְיָה.
חֲפָצִים דְּחוּסִים בְּפִסַת נוֹף אַחַת,
אַחַת,
כִּמְעַט קָמִים. מְדַבְּרִים. הוֹלְכִים.
וּמַשֶׁהוּ מְכַרְסֵם לָדַעַתאֶת הָאוֹר הַקָּרֵב
מְכַהֶה.
חַיִּים צוֹמְחִים אֵלַיִךְ.
אִסְפִיםכָּל עוֹד בְּאִבֵּך.
יִפְעָתָם סְפוּנָה בָּך חֲרִישִׁית.
האור כהה בי, ואני נעניתי לכמיהותיו. הוא לוטף בי חרישית, בחצות הליל, עם קימה, הוא אתי בשכבי ובקומי, הוא שמלמד אותי לדעת את סוד הכוח שנבנה לאט:
שֶׁנִּבְנֶה לְאַט
לִילָדַי
לִרְגָעִים פְּנֵיכֶם מְפֻיָּסִים
עֵינַיִם מַחֲזִיקוֹת אֲבֵדוֹת שֶׁלִי,
יְקָרוֹת,
שֶׁנִגְלוּ בְּשָׁעָה בּוֹהֶקֶת אַחַת
כְּשֶׁיָדַי הָיוּ עֲמוּסוֹת לָאַהֲבָה
כְּדַרְכָּן בִּזְמַנִים אַחֲרוֹנִים
בְּשָׁעָה אַחַת כָּזוֹ
נִגְלָה לִי סוֹד הַכֹּחַ
שֶׁנִבְנֶה לְאַט
מִנְגִיעוֹת קְטַנוֹת
מִגַלֵּי חֹם
מִתְּנוּעוֹת
שעה אחת כזו של חסד שורה עלי עכשיו, לאחר חצות הליל, שעה בה אני מבינה וחשה ויודעת את כוח האחד שביקום, את האחדות הסמויה שבין כל מרכיבי הקיום, את הקשרים החבויים בין כל יציר נברא. תודה לך, אלי, על שזכיתי במתנת החיים. אני מתחייבת לדעת לשמור עליה בכל כוחי, ולא לתת למלאך הרע לגבור עלי.
כי בנפשי הדבר.