הנה הבטחה.

נושפת על עצמה כמו בחצוצרה,

מעיפה מלח לאחור בשביל מזל.

שוכבת בחדר אטום חלונות או אוויר,

מילים להגניות, ארוכות טווח,מתפוצצות בפיה.

הבטחה שמסבירה עצמה לדעת.    

רגע, זכוכית שבורה מאתמול,

מגלה לה את עיניה,

שורפות מחול וכלור. כבד ואמוני.

או אולי רק דמעות

שיורדות בבודדים.     

לחצה יד, עשתה הבטחה.

אין לה מקום להתקיים אחרת.

לאן תלך אחרי שתפר אותה?

אחרי שהבושה תבעט בה?

מי ישכח את היותה.

אולי הייתה שֶקֶר?

קל יותר לשקר בלילה.