כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    השיעור הראשון שלי - מעשה שהיה -

    15 תגובות   יום שישי , 22/8/08, 18:27

     

    השיעור הראשון שלי - סיפור בתוך סיפור -  לאוהבי קריאה עם מסר -

    מאת רמיאב -

     

    ראיתי ברחוב ערימת ספרים משומשים. בחנתי אותם אחד אחד. ספרי לימוד ישנים. אחד מהם "מקראות ישראל" לכתה ו', עורר בי תחושה שכבר פגשתי בו. עברתי על תוכן העניינים, במבט חטוף, ונתקלתי במילה "אקמק" שעוררה בי נשכחות. לקחתי אתי את הספר הביתה, ריעננתי את הזיכרון וכך נולד הסיפור שלפניכם:

     

    בעת גיוסי לשירות חובה בצבא, הייתי בוגר סמינר למורים. לא היה לי עדיין כל ניסיון עם ילדים-תלמידים. בחופשה "רגילה", מספר חודשים לפני השחרור, הלכתי אל המפקח האחראי למילוי מקום במשרד החינוך, לבקש עבודה למספר ימים, כמורה מחליף. הוזמנתי לבוא למחרת ב- 8 בבוקר, בעת שהמנהלים מדווחים על מורים נעדרים ונשלחתי לבית ספר בצפון תל-אביב.

     

    מנהל בית הספר שמח, כי נפתרה לו בעיית המורה הנעדרת ושלח אותי מיד  לכיתה ו' שלישית.

    "מה הם לומדים עכשיו?" שאלתי.

    "הם יגידו לך. תמהר כי כבר צילצלו לשיעור השני." הוא אמר.

    עליתי לקומה השניה ומרחוק כבר שמעתי קריאות קצובות,

    "שי-עור חופ-שי ! ... שי-עור חופ-שי ! ... "שי-עור חופ-שי ! ... שי-עור חופ-שי ! ..."

     

    עמדתי בפתח הכיתה, מתבונן בפנים המשולהבות של כ- 40 ילדים וילדות, מתופפים על השולחנות וקוראים בקצב. אחד התלמידים שהבחין בי, ניגש ושאל אם אני המורה המחליף. אישרתי והוא התחיל להסות את חבריו ולהעביר את המידע לכולם. הקריאות נפסקו ומבטים סקרניים ננעצו בי, מלווים במלמולים ולחישות. לאט-לאט קמו כולם (כך היה נהוג אז כשנכנס מורה...), מצחקקים ותמהים, מה עושה בחור כזה צעיר בדלת.

     

    "שלום, שבו!" אמרתי בקול סמכותי של מפקד זוטר. הם ישבו, מתחילים להתלחש, להתחלק בחוויה ואולי לנסות לחפש את נקודות התורפה של היצור המוזר שנפל לידיהם.

     

    "המורה! איך קוראים לך?"... "מה תלמד אותנו?"... "המורה, אפשר לצאת לשירותים?"... נשמעו קריאות מכל עבר. (אז קראו למורה - "המורה".... ולא בשמו הפרטי.)

    "מעכשיו שקט!!!... שמי אבירם. מי שרוצה לדבר יצביע. מי שיפריע יחכה לי אצל המנהל!" רעמתי בתקיפות ולרגע השתררה דממה.

     

    פתחתי את יומן הכיתה וקראתי את השמות, להרוויח קצת זמן. כל אחד ענה בתורו והרים יד לבקשתי.

    "ועכשיו, מי מוכן לומר לי, בהצבעה כמובן, איזה מקצוע הייתם צריכים ללמוד בשיעור הזה ומה היה עליכם להכין?"

    "אני... אני... המורה אני!... אני... אני רוצה!...אני..." אצבעות ננעצו באויר ונשלחו קדימה כשחלק מהמצביעים מתרוממים בעקבות היד המושטת.

    "להצביע עם מרפק על השולחן! אני רואה את כולכם." חלק נסוגו. "מי שאני פונה אליו יאמר תחילה את שמו... כן,  את שם בסוף, בבקשה."

     

    "שמי נירה. היה צריך להיות שיעור עברית עם המורה תקווה. היינו צריכים לקרוא את הסיפור ולדעת לספר."

    "יפה נירה ומה שם הסיפור?"

    "אקמק... אקמק...  המורה אקמק... אקמק..." נשמעו קריאות מכל עבר. זה נשמע כמו קללה ואני ממש לא הבנתי מה הקריאות האלה, הייתי המום לרגע.

    "רק נירה! בבקשה."

    "שם הסיפור "אקמק"." אמרה נירה בחיוך מקסים של הצלחה.

     

    אקמק, נזכרתי, פרושו לחם בתורכית. ידעתי זאת, כי בערך עשר שנים קודם, ראיתי כילד, את  הצגת "המכשפה" של גולדפדן, בתיאטרון "האוהל", ושם בן דמותו של הוצמך ריקד בבית קפה תורכי ושר על אקמק... לא היה לי מושג על איזה סיפור מדובר, אבל החלטתי לשמור על קור רוח.

     

    "טוב, להוציא את הספרים... אתם", פניתי לשניים שבשולחן הקדמי מימין, "תנו לי בבקשה ספר אחד ותקראו יחד כשיהיה צורך."

    עיינתי בתוכן ומצאתי. יש סיפור בשם "אקמק" של אשר ברש. אף פעם לא קראתי אותו, עד לאותו יום.

     

    "לסגור את הספרים. מאחר שקראתם והתכוננתם, נספר את הסיפור בהמשכים. אתה," הצבעתי על ילד שניסה להצטמצם, או להעלם, "כן אתה, תגיד מה שמך? והתחל לספר."

    "אני צבי," אמר בהיסוס, "המורה, בסיפור...אז החייל על הסוס הרג את החייל שלקח את הלחם מהילדה..."

    "מה פתאום??!!... לא נכון!!!... המורה, לא ככה!!!... כן נכון!!!..." נשמעו צעקות מכל עבר.

    "שקט!!!" שאגתי, "לא להתפרץ!!! מי שרוצה להעיר, יצביע!!! מי שלא יבקש רשות לדבר, אני ארשום אותו!!!" שלחתי מבט מאיים כשפנקסי השחור בידי. לתדהמתי זה השפיע ואצבעות לרוב עם מבטי תחינה הופיעו. הסתכלתי סביב וחיפשתי את זה שמצביע הכי יפה...

     

    "את, מה שמך?" הוריתי באצבע על ילדה חמודה.

    "שמי שירה. הילדה נתנה לחייל לחם כי אבא שלה אמר לה להביא, כי החייל היה רעב והוא בכלל היה תורכי, החייל. "

    "שירה, ככה מתחיל הסיפור?" שאלתי.

    "לא, זה התחיל כשהאבא טייל בחצר עם הילדה..."

    הרבה אצבעות התרוממו בשקיקה, תוך הבעת אי הסכמה ובקריאות מאופקות. אחד הילדים, בעל פנים של "פרופסור צעיר" הצביע, עם מבט של מי שיודע. החלטתי לפנות אליו.

    "תודה נירה. אתה, כן אתה עם המשקפיים. בבקשה."

     

    "אני גיא. אני חושב שצריך קודם כל, כמו בסיפור, להגיד שזה קרה בחיפה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהתורכים הפסידו לאנגלים והצבא התורכי היה בבריחה והחיילים שלו התפזרו."

    "יפה, תמשיך." אמרתי וראיתי שרוב התלמידים מהנהנים בהסכמה ובהערכה . כנראה שגיא היה במעמד של תלמיד טוב.

    "החיילים התורכים היו רעבים וחולים ועברו בעיר בדרך, אוספים ואוכלים אפילו זבל. הצבא האנגלי התקרב לעיר. בחצר אחת עמד איש עם ילדה לקטוף תאנים ואז פתאום הופיע על ידם חייל תורכי..."

     

    הגנבתי מבטים לספר הפתוח בידי, לנסות לעקוב אחרי העלילה. מהשולחן הראשון בטור השני, שמעתי   לחישה קולנית... "הוא לא קרא את הסיפור!!!..." זה היה ילד עם עיניים חכמות וממזריות שפנה לשכנו. חברו לחש לו בחזרה... "השתגעת???... אם לא היה קורא, לא היה מלמד!!!". שלחתי אל השנים מבט מאיים מלווה בחיוך עם רמז של אצבע, לשתוק.

    קראתי ברפרוף, תוך שאני פוזל בגניבה לספר, וראיתי שאכן יש דמיון בין הכתוב למה ששומעות אזני.

     

    "תמשיך גיא." אמרתי.

    "החייל התורכי היה רזה מאוד עם בגדים מלוכלכים וקרועים. הוא אמר ברמזים, כי הוא לא ידע עברית והם לא ידעו תורכית, שגם לו יש ילדה כמו זאת שבסיפור. ראו שהוא מתגעגע לילדה שלו. הם התחילו לרחם עליו ופתאום הוא אמר "אקמק" שזה לחם בתורכית..." על פני התלמידים הייתה הבעה של הסכמה עם מהימנות הסיפור.

    "עד כאן גיא. מי רוצה להמשיך?" שוב התרומם יער של אצבעות וקריאות כיוון.

     

    "לא!!! לא להרים ידיים!!! להצביע עם מרפקים על השולחן!!!" הרעמתי וראיתי את האצבעות הכי ארוכות שיכולות להתנדנד באוויר כשהמרפק צמוד לשולחן, כשמאחוריהן עיניים מתלהבות מעל צווארים מתוחים.

     

    "אתה!" הצבעתי על זה שהצביע קצת בהיסוס, כדי לא להיראות שונה מכולם. "כן, אתה תמשיך את הסיפור. שמך?"

    "אני ברוך. אז החייל שאמר "אקמק" אחר כך הוא שכב... "

    "לא!!!... עוד לא!!! ... המורה, זה בסוף!!!" צעקו מכל עבר בכעס.

    "שקט!!!... רק ברוך מדבר!!!" קראתי "ברוך, אתה ממהר לאן שהוא?... החברים שלך אומרים שזה היה בסוף..."

    "המורה, ככה אני זוכר...  " אמר ברוך, מבוייש כשפניו מסמיקות.

    "טוב, מישהו אחר ימשיך... את שמצביעה כל כך יפה, מה שמך?"

     

    "אני עמירה. אז כשהחייל ביקש לחם, האבא של הילדה שלח אותה להביא לו. הילדה ריחמה עליו והביאה לו פרוסה גדולה. החייל רצה נורא לאכול אבל שם את הלחם בכיס, לאחר כך, ומיד ברח מהחצר. באותו לילה  חיילי הצבא התורכי נמלטו בבהלה, חלק עוד נלחמו וחלק חיפשו אוכל בחצרות של הבתים. החיילים האנגלים נכנסו בבוקר לעיר. הרבה מהחיילים התורכים שלא הצליחו לברוח, נלקחו בשבי ואחרים נהרגו. התושבים יצאו מהבתים בשמחה. ואז..."

    "תודה עמירה... תמשיך אתה!" הצבעתי על ילד שנראה לא כל כך מרוצה מהסיפור של עמירה. "מה שמך?"

     

    "קוראים לי שלומיק. טוב... אז כשהאיש, שקראו לו שדמי, חזר הביתה, אחרי שראה את החיילים שנכנסו לעיר ואת קבלת הפנים... אז הוא ראה בדרך גופות של חיילים תורכיים זרוקות בצידי הרחובות. סיפרו לו שהפרשים ההודים מהצבא האנגלי הרגו חיילים תורכיים, אפילו אם הרימו ידיים להיכנע. מישהו כבר כיסה את הפנים של המתים בחתיכות בד. אחת הגוויות שהייתה רזה ויחפה, סיקרנה אותו, את שדמי. הוא הרים בקצה של מקל את הכסוי מהפנים וראה שזה אותו חייל מאתמול. מכיסו בלטה פרוסת לחם. הוא הצטער נורא ואפילו בכה. רץ הבייתה ואמר לבת שלו: "את יודעת?... אקמק מת!" והוא היה נורא עצוב. ככה נגמר הסיפור."

     

    "תודה!" אמרתי, "יש למישהו להעיר משהו?"  עם זאת ניסיתי לעכל את הסיפור ולחשוב איך אעביר את עשרים הדקות שנותרו לסוף השיעור, תוך שאני מוסיף להעיף מבטים בספר, על פני הסיפור העמוס בהמון פרטים, אודות האוירה והאירועים שהתרחשו בעיר המשתחררת.

    היו עוד מספר הערות, של תלמידים, להעמיד דברים על דיוקם. זמן השיעור זחל לאיטו, לא נגמר. עלה בדעתי שעלי לשאול שאלות אודות הסיפור ובלבד שיגיע כבר הסוף.

     

    "האיש שזיהה את החייל המת הצטער. למה? מה כל כך ציער אותו? האם היה צריך להיות עצוב?"

    התחיל דיון כשאני מקפיד על סדר הדוברים לפי הצבעה ומונע התפרצויות לדברי אחרים.

    "הוא לא היה צריך להיות עצוב." אמר יוסי, ילד שמנמן וגבוה, "זה היה חייל של האוייב, טוב שהוא מת."

    "למה טוב שהוא מת? הוא כבר לא היה יכול להלחם!" אמר בהתרגשות אבנר (אותו ילד מבריק שניחש כי לא קראתי את הסיפור) "היו צריכים לקחת אותו בשבי".

     

    "היתה לו ילדה קטנה!" התריסה בתיה, בעלת צמות עם עיניים כחולות,"עכשיו היא נעשתה יתומה, מסכנה..."

    "אם לחייל יש ילדים, אז שלא ייצא למלחמות." הפטיר תלמיד ממושקף עם אוזניים בולטות, שמוליק, שישב בצד ללא הגה, עוקב אחרי השיעור.

     

    "רגע!" עצרתי את שטף הדיון, "רק לידיעתכם, בצבא התורכי היה שירות חובה ולא התחשבו כל כך במצב המשפחתי. רוב החיילים לא הלכו מרצונם למלחמה.

    "אשאל שאלה נוספת: - האיש ובתו נתנו לחייל הזה לחם. האם נהגו בחוכמה? האם נהגו כשורה? האם היו צריכים לתת לו לחם?"

     

    "הם ריחמו עליו. כי הוא היה רעב ומסכן!" אמרה מירית הג'ינג'ית.

    "אבל הוא היה אויב, הוא היה מהתורכים שגרשו את היהודים מתל אביב!" פסק אודי מהשולחן האחרון משמאל.

    "אז מה?... האם מגיע לו למות מרעב, בגלל שהממשלה שלו שלחה אותו לכאן? הצבא שלו התפזר ואין יותר מי שייתן לו אוכל." אמר עופר הרזה.

     

    "אני חושבת שאחרי שהם הבינו שיש לו בת ומשפחה... הם ראו שהוא גם בן אדם, לא רק חייל. וכשהוא רעב... הוא רעב. אז נתנו לו בצדק..." אמרה אביבה שנראתה ילדה מפותחת בעלת דיבור סמכותי.

    "למה דווקא על החייל הזה?" שאלתי, "למה דווקא על "אקמק", כמו שהאיש קרא לו, דווקא עליו הוא הצטער, יותר מאשר על המתים האחרים?"

    "כי הוא כבר לא היה סתם חייל... הוא כבר היה בן-אדם שהם קצת הכירו." אמר איציק המתולתל.

    "הוא כבר ידע שגם לחייל הייתה ילדה כמו הילדה שלו..." הוסיפה עדנה השמנה.

     

    "המורה!!! עוד רגע מצלצלים!!!" צעק מישהו.

    "הצלצול בשביל המורה..." אמרתי כשאני מצטט את המורים שלי בעבר. "נסכם את מה שלמדנו מהסיפור. מי יגיד מה המסר שקיבלנו?"

     

    "יואב.... יואב..."  נשמעו קריאות, כשכולם מצביעים על הילד, כנראה המוכשר בכיתה.

    "יואב, אתה מוכן לסכם?" שאלתי.

    "אנסה," אמר יואב שנראה ילד שקט ובוטח, שלא אמר מילה במשך הדיון, "מה שהסיפור אומר לנו הוא שמלחמה היא דבר מכוער. שיש חיילים שהורגים בלי רחמים, כמו הפרשים שהרגו את החיילים שנכנעו. זהו."

     

    "את רוצה להוסיף?" פניתי לילדה גבוהה עם שיער אסוף כזנב-סוס, שהרימה אצבע.

    "כן. אני מאיה. אנחנו לומדים שבן אדם הוא תמיד בן אדם, גם אם הוא שייך לאויבים, אפילו אם הוא חייל הוא בן-אדם שסובל ואוהב ומרגיש. נכון שתמיד כואב לנו יותר המוות של מי שאנחנו מכירים, אבל צריך לזכור שלכל אחד יש קרובי משפחה והוא יחסר להם במותו."

     

    נשמע הצלצול הגואל... א ף   א ח ד   ל א   ז ז.

     

    "אני מקווה שקלעתם לכוונת המחבר... תודה לכם... להתראות!". אמרתי, כמי שרווח לו. הכל קמו לצאת להפסקה.

     

    תוך שאני אוסף את תיקי והיומן, עברו על פני הילדים עם חיוכים וברכות לשלום. ניגש אלי אבנר (זה  שפקפק אם קראתי את הסיפור) ואמר,

    "המורה, אני רוצה להגיד לך משהו... אף פעם לא היה לנו שיעור כזה טוב וכל כך מעניין."

    "תודה רבה!" אמרתי והתאפקתי מללחוש לו, שמעולם לא קראתי את הסיפור וכל מה שרציתי היה לגמור את השיעור בשלום.

     

     

    כל הזכויות שמורות ©

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/8/08 21:51:


      להיות מורה מחליף זה סיוט שאני לא מאחלת לאף אחד....

       

       

      יצאת ענק !

       

       

      :)

        23/8/08 20:37:


      היי רמי

      מקסים

      באמת, כל כך אמיתי ולא מתייפיף

      כל הכבוד

      אני מנצל את ההזדמנות להודות לך שפתחת בפני שעריו של קפה זה

      תודה ושבוע מעולה פלוס לך ולאהוביך

      רון

      :-)

        23/8/08 18:33:

      צטט: אביה אחת 2008-08-23 11:45:28


      רמי -

      אני אני.....מצביעה עם המרפק על השולחן ושמי אביה....ו....ו...

      ורוצה להגיד לך שכתבת נפלא - נהדר

      אחלה סיפור לשבת בצהריים

      אזלו כוכביי מחכה לחידוש המלאי- מקווה לזכור ולחזור

      שבת טובה

       

      רמי -

      והשגתי במבצע - כוכב אחד

      ומדביקה לך....

      שבוע מבורך לטוב


       

        23/8/08 17:25:


      יופי של סיפור, כתוב ברגישות ותענוג לקרוא.

      הילדים נהנו ממך בגלל השינוי, מורה צעיר שגם מקשיב

      בעיקר מקשיב (גם אם מחוסר ידע) כנראה שזה מה

      שהיה חסר להם.

      כוכב כמובן

      אילנה

        23/8/08 14:57:
      * יפה מאוד כתיבה מעולה אהבתי המשך שבוע נפלא
        23/8/08 11:45:


      רמי -

      אני אני.....מצביעה עם המרפק על השולחן ושמי אביה....ו....ו...

      ורוצה להגיד לך שכתבת נפלא - נהדר

      אחלה סיפור לשבת בצהריים

      אזלו כוכביי מחכה לחידוש המלאי- מקווה לזכור ולחזור

      שבת טובה

        23/8/08 11:34:

       הוקסמתי כרגיל מכשרון הכתיבה הזורם שלך ונזכרתי במורה מחליף שהיה לי באותם ימים, משהו באותו סיגנון שאי אפשר לשכוח ,מעניין שלא חשבתי עליו עד עכשיו אבל כשנזכרתי זה היה כאילו אתמול קרא הדבר,

      קצת נוסטלגיה... תודה לך ושבת שלום

      אנה

        23/8/08 00:00:

      סיפור חביב עמוס פרטים מעניינים

      לכבוד שבת..

       

      יכולתי לראות אותך שם בכיתה מול התלמידים המתלהבים מהספר

      מחכה כבר לצילצול הגואל...

       

      *  אז אקמק זה לחם בתורכית או מה..?  (:

       

      *  בטוח  שעד היום אתה לא יודע מה זה באמת..

      הרי מעולם לא קראת את הספר..קריצה

       

      *  מיבחן בטוח לא היה להם..

       

       אבל מה שבטוח הוא

          שהיית מורה נהדר.. !

        22/8/08 23:42:

      סיפור טוב

      לקח חשוב

      כתיבה מעניינת

       

      ולמען האופטימיות

      יש גם היום מורים ומנהלים כאלו

      בחיי!!! אני מכירה!!!

      ולא מעט.

       

        22/8/08 21:27:


      איפה אנחנו...ואיפה ימי מקראות ישראל????

      איזה שינוי עבר על ארצנו...

       

      יפה!!!!

        22/8/08 20:55:


      חזרתי להאיר *

      שלך אפרת

        22/8/08 20:54:


      מאחר ואני באה מתחום ההוראה

      יכולה לומר

      שי לך את זה בדם או

      עוסק בתחום קרוב

      תודה למורה מריאב

      אהבתי

      הקשבתי

      הצבעתי

      אתה  אלינו גם מחר????????????

      שלך אפרת

      ***

        22/8/08 20:28:

      סיפור נפלא!

      גם המספר מספר נפלא...

      ולכן מגיע לשניכם ...

      כוכב!
      ושבת שלום לך.

      שלך.שרה

        22/8/08 19:09:


      1.סיפור מדהים.אני מניח שהוא אמיתי ......לטובתך

      2.הלואי והיו מורים כאלה יום אז אולי הבחורה מהתכנית

        בטלויזיה הייתה יודעת שחורבן בית המקדש לא בשנת 67

      3.הייתה לי מורה שכזאת.....ובגללה אני עם חינוך

         אולי הייתי ועדיין שובב אבל עם חינוך

      4.תמשיך....תענוג לקרוא

        22/8/08 19:00:

      סעאמממממממממממאק !!   ( מתחרז ל.... אקמק...)  !!

      למה, למה אתה מענה אותי ו"מכריח" אותי לקרוא כתובים כאלה ארוכים........ ראבאאאאאאאאאאאאאאאק.....    תקצר, תקצר פעם הבאה, כי הפתיל שלי קצרררררררררררר :-)   אין לי סבלנות לקרוא אורך כזה על מסך המחשב....

      א-מה-מה....   מכיוון שאני מכירה אותך כבר 15 שנים... לא היה לי נעים שלא לקרוא עד הסוף:-)))))))))))

      וכמו שאמרתי תמיד וממשיכה להגיד:  יש לך כשרון אדיר לכתיבה וכמובן גם לציור....

      שבת שלום רמיאב, לזכר ימי נעורים של... אי.או. אל הישן....

      פ י ק י

       

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין