מאז ומתמיד נורא רציתי להראות כמה אני חכם. זה פשוט היה אחד הדברים שהייתי יותר טוב בו מאחרים.

חכם=לדעת הרבה דברים לא חשובים שאחרים לא יודעים.

חכם=לדעת לענות טוב יותר על השאלות שענו בבית ספר.

חכם=לזכור יותר טוב מאחרים את החומר הנלמד. 

ואז מבלי משים נוסף עוד קריטריון לחוכמה.

חכם=אדם שמבקר את עצמו, אדם שיודע מה לא בסדר אצלו, אדם שיורד על עצמו וקשה עם עצמו. 

הקריטריון הזה הרג אותי מבלי משים.

הקריטריון הזה הורג מידי יום מיליוני אנשים. הורג את שמחת החיים שלהם, את האהבה בחייהם, את החלומות שלהם.
אבל לפחות הם נשארים "חכמים" :) 

מאחר שאני עדיין מחזיק מעצמי אדם חכם (אבל לא מהסוג שהוצג לעיל) הבנתי שאפשר להכתיר את השנאה העצמית כמעשה הטיפשי ביותר שאדם יכול לבצע. החלטתי להפוך לחבר של עצמי. זה לא אומר שאין לי ביקורת על מעשיי. ההיפך הוא הנכון. היום אני מפריד ביני לבין מעשיי. מפריד מי שאני כרגע למי שאני יכול להיות בפוטנציאל העילאי שלי. 
זה פשוט אומר שאני מתייחס לעצמי באותה מידה שבה אני מתייחס לאנשים אהובים בחיי, כאשר הם טועים, מתאכזבים ונכשלים. הווה אומר, שאני מנחם את עצמי, מעודד אותי ואוהב אותי על אף מה שקרה. 
גיליתי שהאהבה העצמית הזו היא נכונה וטבעית. זו אהבה שאינה הופכת אותי ליהיר או לנרקיסיסט אלא לאדם, שיש לו מקום להכיל את עצמו ועקב כך את האחרים. יש בי חמלה אל עצמי ולכן יש בי חמלה אל האחרים. 

ומהמקום הזה אני מוסר לכם פוסט זה באהבה גדולה אל מי שאתם. תהיו אשר תהיו.