כאשר אתה מגדל כלב צעיר בתוך ביתך, אם לא תכיר בכלביותו, אם שוב ושוב תתעלם מחוסר יכולתו לשאת באחריות, אתה עלול לשלם ביוקר. את זה אפילו שלומית תסביר לך. שלומית לא ילדה. אישה מבוגרת המתגוררת לבדה עם כלבתה "טחינה". זקנה חביבה וחייכנית, טחינה היא אהבתה הגדולה. מידי יום היא טורחת לקנות לה מתנה כלשהי כהפתעה. לעיתים ממתק, לעיתים צעצוע, לפעמים שניהם יחד. דיירי הרחוב מכירים היטב את שלומית וטחינה. כשהן מטיילות, צועדות השתיים צעדים ספורים ונעצרות, אז שולפת שלומית ממתק טעים מתיקה, מתכופפת ומספרת לטחינה סוד באוזנה. מיד אחריו מעניקה לה את הממתק. כך כל כמה צעדים. איש מדיירי הרחוב לא יודע מה היא אומרת לה. כך או כך, האהבה פורחת. דווקא מסיבה זו לא הבינה שלומית מדוע כלבתה מתנכלת לה. כל עוד השתיים יחדיו, מאומה לא מערער את אהבתן, אולם כאשר יוצאת שלומית ומשאירה את טחינה לבדה בבית, מתגלים סדקים באהבה. יש בעיות. לפני כחודש, כשהושארה לבדה בבית, כרסמה הכלבה את משקפיה של שלומית ועקרה את הזגוגיות ממקומן. שלומית נעלבה אולם לבסוף החליטה שהאשמה בה. הרי לא סיפקה די צעצועים לכלבתה השובבה. כבר באותו יום צעדו השתיים וחזרו לביתן עם ארגז מלא בצעצועים חדשים. כדור, בובה, עכבר מפלסטיק, חבלים ועצמות- כל משחק אפשרי. הצעצועים דווקא מצאו חן בעיני טחינה, אולם כבר למחרת הסתבר שהיא אינה מבדילה בין צעצועיה לבין חפציה של שלומית. כשהושארה לבדה, בחרה ללעוס דווקא ספר בישול. מאוחר יותר גילתה שלומית שמשקוף הדלת כורסם אף הוא. כבר באותו יום, עוד לפני שהבינה הסבתא מי נגד מי, התגלה שצינור שואב האבק נעקר ממקומו ולמעשה, הוא מחורר כולו. שלומית חשה פגועה ממש. "טחינה מתנקמת בי" חשבה לעצמה. תחילה נתקפה דיכאון, לא ידעה מה לעשות. מאוחר יותר החליטה להיות מעשית. היא נטלה את משקפיה חסרי הזגוגיות, את ספר הבישול הלעוס והניחה אותם על הצינור המחורר. אז קראה לכלבתה אליה, הצביעה על ערימת החפצים ונזפה בקול: "אסור, לא, פוי, אוי ואבוי לך". טחינה, כלבה עדינה, משכה אוזניה לאחור, מה ששיווה לה מראה מבויש. עמידתה, כאילו היא מתנצלת, שכנעה את שלומית שהיא עושה את הדבר הנכון. "איני מרשה לך" זעקה סבתא בקול, והייתה בטוחה שיותר לא תשוב כלבתה לסורה. למחרת נדמה היה שהבית נותר בשלמותו. כששבה שלומית לביתה, התעוררה טחינה משינה עמוקה. רק למחרת התגלתה נעל מתחת למיטה. קצה הנעל היה קטום לחלוטין, כאילו בקשה טחינה ליצור נעל בסגנון חדש. דמה של שלומית רתח. "למה", קראה בקול, "למה עשית את זה?" שוב השפילה טחינה את מבטה בביישנות, ושוב משכה את אוזניה לאחור, אולם לא היה בכך כדי לעודד את שלומית שהתקשתה לחזור לסדר יומה. בשום אופן לא הבינה מדוע מנוהל נגדה מסע נקמה שכזה. כעסה שכח רק לעת ערב. למחרת, נצפו כשהן צועדות, מספרות סודות וזוללות ממתקים כרגיל. חלפו יומיים נוספים ושוב נאלצה שלומית להיפרד מכלבתה לשעות ספורות. "סבתא, היום יום הולדתי", הודיעה לה נכדתה בחגיגיות. "סבתא, בואי, סבתא, בבקשה". שלומית לא מהרה להבטיח. לבה ניבא לה רעות. היא הביטה בטחינה, ניסתה לקרוא את עיניה אך לא מצאה בהן דבר. "הפעם", החליטה, "אקדים תרופה למכה". היא פנתה לכלבה בהסבר: "היום יום מיוחד, יום הולדת", סיפרה לה. היא ערמה שוב את חפציה הלעוסים יחדיו, הפעם הוסיפה לערימה גם את הנעל הקטומה, נופפה באצבע מאיימת לעבר כלבתה, הראתה לה את צעצועיה, נתנה לה עוגייה ועוד עוגייה, לחשה והבטיחה לה מתנה מעולם אחר, נישקה אותה ויצאה מהבית. את יום ההולדת ההוא לא תשכח שלומית לעולם. החגיגה האמיתית נערכה בביתה שלה. על מה שהתרחש שם עוד יספרו הנכדים שנים רבות. שלומית אומרת שכששבה לביתה, חשה שמשהו איום קרה מיד כשפתחה את הדלת. נוצות קבלו את פניה. בחלל הבית התעופפו נוצות, על הרצפה, על הרהיטים, בכל מקום. נוצות? שלומית לא הבינה. בנוסף, בכל שטח הבית נפרשו גלילי נייר טואלט, כאילו לכבודו של אורח חשוב. ערמת החפצים הלעוסים שהושארה כתזכורת הועברה ברובה למיטתה של שלומית. איפה טחינה? הכלבה לא נראתה בשום מקום אך לפי הסימנים, שם, על המיטה, בין המצעים רבצה במשך השעות. שם השמידה חפצים עד שהפכו לפירורים ממש. ערימות פירורים. שלומית עמדה נדהמת, בידה אחזה בציור שהעניקה לה נכדתה, נוצות חדרו לפיה הפעור ונדבקו לחיכה. בדיוק אז הופיעה השובבה מעבר לפינה. גם מפיה בצבצו נוצות. כך עמדו השתיים והביטו זו בזו, שלומית בטחינה וטחינה בשלומית, נוצות סביבן, על ראשן, בפיהן. מטרים של נייר, חלקי נעליים, וכתמי דיו בכל מקום. שוב היו אוזניה של טחינה מושפלות לאחור, ושוב הייתה שלומית בטוחה שהכלבה מתנצלת על מעשיה. "מהיכן נוצות"? ניסתה שלומית לנחש ולא הצליחה. רק לאחר סריקות ממושכות הסתבר שהכריות אשר בחדר השינה, רוקנו מתכולתן. שלומית לא ראתה מימיה כמות כזו של נוצות. לרגע נדמה היה לה שהיא בסרט. עבורה היה זה הגבול. בלבה של הזקנה החביבה גמלה החלטה קשה: "שוב אין סליחה. לא עוד ממתקים ולא מתנות". מהיום ההוא ואילך נצפו השתיים כשהן צועדות ללא סודות וללא ממתקים. שלומית שמרה על ארשת פנים קפואה וממש התעלמה מכלבתה. כך עברו שבועיים נוספים. טחינה המשיכה במסעות ההרס כמעט בכל פעם שהושארה לבדה. היא הספיקה ללעוס ולהשחית עוד נעל, טלפון סלולארי, רגל של כסא, שפופרת חדשה של משחת שיניים, שני עטים ואת פנקס הטלפונים. גרביים? שלומית כבר הפסיקה לספור. אני הוכנסתי לסיפור אחרי שהכלבה השמידה את הציור שקבלה שלומית מנכדתה. כשהגעתי לביתן היה כבר הסכסוך לא קל. שלומית ישבה בכורסתה, פניה חתומות, ידיה משולבות על חזה ובפיה טענות רבות מאוד. היא הוציאה מהארון שני שקים שהיו עמוסים בחפצים שהושמדו, רוקנה אותם על השטיח ונופפה לעבר כלבתה באצבע כועסת. לאחר שסיפרה והתעכבה על כל חפץ בנפרד, בלי שפסחה אף לא על מסרק הפלסטיק, התפנתה, סוף סוף, לשמוע הצעות. ראשית סירבה בתוקף לקבל שהנזק, מתחילתו ועד סופו, נעשה בתום לב. לא האמינה שכלבים אינם נוקמים. קשה היה לה להסכים שטחינה אינה יודעת מאומה על ערכם של החפצים. מבטיה של הכלבה, היו לדידה הוכחות שהכל מתוכנן ומכוון. הייתה מוכנה לערוב לכך בראשה. נדהמה לשמוע שכלל אין זה כך. "לטחינה קשה מאוד בלעדייך. היא לועסת מתוך חוסר מנוחה ותסכול וכלל לא כנקמה. אין היא מתכוונת להכעיסך", אמרתי לה. היה זה רגע של קסם. שלומית אשר דקות ארוכות סיפרה וסיפרה ולא מצאה צורך להקשיב, אף לא שנייה אחת, השתתקה פתאום. דברי גרמו לעורה של סבתא לסמור, הייתכן שהכל בלי כוונה? שניות ארוכות בהתה שלומית ולא השמיעה קול ואז, לאחר שבועיים שלמים, חייכה. שפתיה רעדו בהתרגשות ודמעות הופיעו בעיניה. רשעותה של טחינה הפכה באחת לאהבתה. ברגע ההוא הסתיים הסכסוך. סבתא זינקה מכורסתה, פרשה זרועותיה ואספה את טחינה לחיקה. דקה ארוכה עמדו השתיים, זו בזרועות זו, בכו והתחבקו ואז, ראיתי בברור, הן התלחשו ופתאום רצו יחדיו, שלומית ראשונה, טחינה אחריה, למטבח. הן שבו משם כשבפיה של הכלבה נקניקיה - מתנה. . כרסום חפצים והשמדתם אינם המצאה של טחינה. המוני כלבי נוהגים כך בבית אדונם, רובם עושים זאת דווקא כשהם לבדם. מצוקת הבדידות היא הסיבה הראשונה להתנהגות זו. כלבים אינם בנויים לבדידות. במצב זה הריהם מונעים בהוראה אחת ויחידה: "צא וחפש את חבריך". התנומה, במצב זה, מהם והלאה, והשקט, בכל מקרה, אינו מנת חלקם. הדלת הסגורה אפוא, יוצרת מצוקה. עם זאת, שגרת ההרס אשר עלולה להיווצר היא תוצאה של הרגל אשר משתרש בדרך מקרה בהתנהגות.ההרגל הוא הסיבה האמיתית להרס כלל עולמי זה. ההרגל הוא שדוחף כלבים להתחיל לעסוק דווקא בהרס, מיד כשהם לבדם. הרגל ותו לו. הרגל אשר משתרש בהתנהגות כמוהו כעץ ששורשיו בקרקע. תחילה, כשהוא קטן הוא ניתן לעקירה ללא קושי אך לאחר זמן, הופכת עקירתו קשה יותר ויותר. ככל שההתנהגות מוסיפה להופיע, מוסיפים שורשיה להעמיק. יש לגרום להתנהגות להפסק ולו במחיר שינוי זמני באורח החיים. כך עוקרים הרגלים. מצבה של טחינה לא היה קשה. לשם ריפוייה ראשית, הכלבה זקוקה לפעילות שתתיש אותה. לכל הפחות שעת פעילות נמרצת בכל יום ויום. שנית, שונו לזמן מה התנאים בהם הושארה הכלבה בבית. שלומית קבלה על עצמה לכבול את טחינה לסורג החלון בכל פעם שהיא יוצאת מהבית. כך בשבוע הראשון. בשבוע לאחריו לא נכבלה הכלבה אך שלומית התחייבה להעלם מהבית רק לדקות מעטות וכן, לכלבה הוענק, לעת בדידותה בלבד, משחק כמוהו לא הוענק לה מעולם- עצם בקר! שבועיים נוספים חלפו וטחינה נגמלה מהרגלה המכוער. בהדרגה, הורשה לשלומית להשיב את התנאים לקדמותם. היום?? שוב מטיילות השתיים ברחוב, שוב מתחבקות, מספרות סודות וזוללות ממתקים, ושוב, אין מי שיודע מה הן מספרות זו לזו ומה הן לוחשות. |