כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    אנורקסיה? (זה נמצא ממש מעבר לפינה)

    96 תגובות   יום רביעי, 20/6/07, 19:47

    כשהייתי בתיכון שקלתי 58 ק"ג. 58 ק"ג על קצת פחות ממטר ושישים. לא אהבתי את הגוף שלי, דימוי הגוף שלי היה נתון קצת בבעייה. אז בכיתה י"ב בפסח התחלתי דיאטה, הדיאטה של מרזי מורית. אני לא יודעת כמה מכם מכירים את הדיאטה הזו, הדיאטה כוללת כדורים וגם קרמים, עוגיות מיוחדות ושוקולד משונה, מרק פטריות, קלטת וידאו לספורט וכמובן גם תפריט שניתן ע"י רופא מקצועי, שכל מה שהוא יודע עליך זה מה שמילאת (בערך גובה ומשקל וגיל), היום אני גם יודעת שאותו תפריט ניתן לכל האנשים בשינויים קלים ביותר.

     

    משקל היעד שלי היה 52 ק"ג, זה היה משקל היעד שהם הציבו לי. משקל היעד שהצבתי אני לעצמי היה 50 ק"ג. אז התחלתי בדיאטה. הם מבטיחים ירידה של 3 עד 5 ק"ג ב-10 ימים, וזה הרבה! זה בכלל לא נחשב מומלץ לרדת כל כך מהר, ומאוחר יותר התברר לי מהמורה שלי לביולוגיה שהכדורים שלהם הם כדורים משתנים, ואני באמת לא הבנתי למה הייתי צריכה כל כך הרבה באותו לילה ראשון שהתחלתי את הדיאטה, אבל למי היה אכפת בכלל, העיקר שזה מרזה.

     

    התפריט שלהם לא כולל הרבה יותר מדי אוכל, האמת שאפילו הייתי אומרת מעט מאוד. עמדתי בדיאטה בכבוד, עם משמעת של ברזל, לא נוגעת במה שלא כתוב, עשיתי את קלטת הספורט כל יום בקנאות ראויה לשבח. אז ירדתי, ירדתי 5 ק"ג, ועשיתי גם את דיאטת ההמשך שלהם, וירדתי עד ה-52 הרצויים שלהם, וקיבלתי עט וגם כרטיס חבר כבוד וזכות להתקשר אליהם כל החיים כדי לשאול שאלות אם יהיו לי.  תוך 30 ימים ירדתי 8 ק"ג תמימים. זה המון!

     

    אבל זה לא הספיק לי, נראיתי נהדר, אבל רציתי להיראות עוד יותר טוב, קראתי פעם סיפור שבו הוזכרה מישהי שכשהצמידה את הרגליים שלה האחת לשנייה, בין הירכיים שלה היה מעין רווח יפה, הצמדתי את שלי ולא היה כזה. רציתי שיהיה. אז הוחלט על יעד מחודש של 48 ק"ג, ומכוח האינרציה קל גם להמשיך לאכול בצורה ההיא, ולהתעמל כמובן. ההתעמלות הלכה וגברה, הלכה והתעצמה, כל בוקר קמתי ב-6 דבר ראשון נשקלתי תוך תפילה שיירד עוד קצת, עוד לפני שפתחתי את העיניים. מתלבשת בזריזות, ורצה לסלון ומתאמנת מול הטלויזיה 3 אימונים רצופים, לא מפספסת אפילו שנייה. בתקופה ההיא יכולתי בכיף להפוך למדריכת כושר, ידעתי כל מה שצריך על ספורט.

     

    וגם ל-48 הנכסף הגעתי, גם שמרתי עליו תקופה ולא ירדתי עוד. ואז הלכתי לקורס טרום-צבאי. ואני סופר-בעייתית עם אוכל. האוכל שם היה מגעיל, אבל אכלתי ממנו בלית ברירה. הרשיתי לעצמי פרוסת עוגה יחידה כל יום ב-4 אחרי הצהריים, על הספורט גם ויתרתי בלית ברירה. חזרתי הביתה בסוף אותו שבוע, עליתי על המשקל מטיל האימה שלי  ונחרדתי, שקלתי 49 ק"ג תמימים, עליתי קילו אחד שלם בשבוע. זהו! חסל סדר עוגות! לא נוגעת בזה יותר! חסל סדר ארוחות צהריים מלאות בשמן, לא נוגעת בזה יותר!

     

    החלטתי להביא את האוכל שלי מהבית. התפריט שלי כלל ארוחת בוקר של שתי פרוסות לחם קל עם ריבה דיאט, ותפוח אחד חתוך לרצועות דקות דקות (ככה יש הרבה מהן), בצהריים ירקות חתוכים (עגבניה אחת, מלפפון אחד, פלפל אדום אחד) ו-3 או 4 פרוסות לחם קל עם סלט טונה, ו-4 תפוח אחד חתוך לרצועות  דקות דקות, ובערב - 2 פרוסות לחם קל עם ריבה דיאט ותפוח אחד. במהלך היום סוכריות מותר ומסטיקים ללא סוכר. מגוון, לא? מזין? בריא? (זה בערך 600 קלוריות ליום, רק שתבינו את הסדר-גודל).

    ספורט גם חזרתי לעשות, בערב עשיתי ספורט לבדי, ומהר מאוד הצטרפו אליי 10 מתוך 11 בנות הקורס. הפכתי למדריכת הכושר של הבנות, מנהיגה ביד רמה כפיפות בטן כל ערב, ותרגילים לחיטוב הירכיים.

     

    ירדתי קילו אחרי קילו, כל שבוע חזרתי הביתה רזה יותר, המרווח האבוד בין הירכיים נמצא, והלך וגדל, נראיתי נהדר בעיניי עצמי, הסתכלתי במראה והייתי גאה, לא ידעתי שמי שמסתכל עליי מבחוץ רואה מישהי שנראית כאילו הרגע חזרה מביאפרה, המשקל הראה 43 ק"ג ואז 42 ואחר כך גם 41. ב-41 היה לי טוב דווקא. הרשיתי לעצמי לאכול בשישי ובשבת לחמניה אחת עם גבינה בולגרית, איזו התפרעות זו היתה מבחינתי.  כמובן שבסופי שבוע בבית גם קרעתי את עצמי בספורט, השלמתי את החסר מאמצע השבוע. נכנסתי לחנויות בגדים ונכנסתי לכל בגד בחנות, רובם היו ממש גדולים עליי, כשהמוכרת אמרה: "כמעט אף אחת לא נכנסת למידה הזו" הייתי כי גאה בעצמי בעולם. אבל בטח שעלה - ילדה שהולכת ומתכווצת, הולכת ונעלמת, הולכת ונעלמת מן העולם בלי להבין את זה בכלל. הכל נראה עליי יפה (לדעתי), גם קיבלתי חיווי כזה מהסביבה חלק גדול מהזמן, את סופר-רזה משמע את יפה. הייתי עיוורת, לא ראיתי, לא ראיתי כמה אני רזה, אתם לא מאמינים כמה שזה נכון מה שאומרים על זה.  

     

    לפני הגיוס נשקלתי שוב בבית, עליתי על המשקל ושקלתי 39 וחצי ק"ג! הייתי בהלם, פתאום קלטתי בבת אחת מה קורה פה. המספר 3 בתחילת המשקל הוא זה שעשה לי את המהפכה. ראיתי תמרור עצור לפניי, אור אדום. די! מספיק! מה קורה פה. הגזמת לגמרי. הצלחתי להגיע לנקודה שהפחדתי את עצמי והחלטתי לצאת מזה, הבנתי שדי ושאי אפשר להמשיך עם זה יותר, זה כבר עבר כל גבול סביר. זה משקל של ילדה בכיתה ו' ולא של חיילת. פחדתי שלא יגייסו אותי, אם היו שוקלים אותי הרי בוודאות שלא היו מגייסים אותי. אבל בצבא די טמבלים, כששקלו אותי בצו ראשון שקלתי 58, והם לא מצאו לנכון לשקול את הגפרור שהגיע מולם שוב.

     

    בטירונות דווקא אכלתי נהדר, אכלתי יופי כמו שלא אכלתי כמעט שנה, שנה שבה איבדתי כמעט 20 ק"ג(!) מהמשקל שלי ויותר משליש מעצמי (חצי(!) מעצמי החדשה). באמת לקחתי את עצמי בידיים, מזל שזה היה זעזוע כזה גדול מבחינתי ושהמשקל השוטר שלי שם לי מולי כזו מראה שהצלחתי לראות נכון (בניגוד לכל המראות שהצליחו לתעתע בי), ומזל שלא אחרי רגע שכחתי את הבהלה, כי מי יודע לאן הייתי מגיעה (נו טוב, האמת שאני מניחה שאני יודעת לאן הייתי מגיעה, אבל די קשה להודות בזה מול עצמך). אבל כשחזרתי הביתה גיליתי שאיבדתי עוד קילוגרם אחד, הגעתי ל-38(!!!) וחצי קילוגרמים, כנראה הגוף כבר נכנס לסחרחרת מטורפת שאי אפשר לעצור אותה.

     

    אז הצלחתי לעלות לאט ועליתי ל- 43 ק"ג ונשארתי שם תקופה ארוכה, וזה היה נפלא, כי קודם כל הוצאתי את עצמי מזה, אבל עדיין לא ראיתי שזה קצת מוגזם מדי. שנים לא נגעתי במטוגן, התרחקתי מזה כמו מאש, פשוט לא יכולתי, מחסום בראש, נראה לי כמו רעל, צ'יפס היה נראה לי אימת האנושות, אפילו בסלט לא הייתי אוכלת ולו טיפה של שמן זית. זה דופק את המוח, שטיפת מוח עצמית, מפחיד.

     

    אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת שבה באמת הבראתי מזה. אבל מתישהו זה קרה, והיום אני בהחלט יכולה להגיד לכם שעדיף להיות עם מעט קילוגרמים עודפים מאשר עם הרבה קילוגרמים חסרים (ועדיין תמיד זה לא מספיק בראש). מזל שראיתי פתאום תמרור אזהרה מולי, מזל שמשהו ניער אותי והצלחתי לקום ולהוציא את עצמי מזה, אבל זה ממש לא טריוויאלי. ודיאטה הכי קטנה יכולה לדחוף אותנו לזה, זה כל כך קל להיסחף לשם. וכל כך הרבה נערות כבר שם.

     

    אנורקסיה? שנים לא הסכמתי לקרוא לזה כך. אני לא הקאתי, אני פשוט לא אכלתי והייתי מכורה לספורט. (וגם לא ראיתי כמה אני רזה בצורה מזעזעת). זה לא אנורקסיה, אנורקסיה זה לאנשים אחרים, לא לי. 

     

     

    בדרך כלל אני לא זוכרת שזה קרה בכלל, זה כל כך לא חלק מהחיים שלי היום. אבל מאי הזכירה לי, וחשבתי שחשוב להזכיר לכולנו כמה זה מסוכן ועד כמה זה קרוב.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (94)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/10/08 08:15:

      תודה ליזה. לא ידעתי כמה אנורקסיה היא נפוצה.

       

        23/9/07 23:49:

       

      צטט: מושיקו חבשוש 2007-09-18 19:26:06

      כל הכבוד לך שהיו לך הכוחות לשתף איתנו את הסיפור ועוד יותר על כך שהצלחת לתופס את עצמך בזמן ולצאת מן המחלה הנוראה הזו.

       

      זה הסיפור שהיה קשה לי ביותר מבין כולם איתו - התלבטתי מאוד מה לעשות איתו, ורק אחרי ששתי בנות מקסימות מהקפה חוו דעתן על החשיבות שלו החלטתי לפרסם אותו. מזל גדול היה לי שהצלחתי לצאת מזה, קל נורא להישאב פנימה.

        18/9/07 19:26:

      כל הכבוד לך שהיו לך הכוחות לשתף איתנו את הסיפור ועוד יותר על כך שהצלחת לתופס את עצמך בזמן ולצאת מן המחלה הנוראה הזו.

       

        14/8/07 16:33:

       

      צטט: mania-nim 2007-08-13 07:16:14

      ליזה.. קראתי.. הזדעזעתי...

      נראה לי אבל שתם עידן הברביות. אני לא מתכוונת לאנורקסיה שתמיד תהיה, אלא לסטיגמה ש"רזה זה יפה". היתה תקופה שגם בפרסומות לקחו דוגמניות אנורקסיות ועודדו בעצם למשקלי נוצה כאלה.

      מכירה לא מעט נשים שמנמנות שנראות נפלא והרבה יותר טוב מהשדופות.

      מסתבר שאין משהו שלא חווית על בשרך... אם תהיינה לי שאלות בנושא מסוים, אכנס לתוכן הענינים שלך..(-:

      חוויתי הרבה, למדתי הרבה - היום אני הרבה יותר חכמה וגם שלמה עם עצמי, והמשקל הוא כבר לא כזה אישיו. כמה קל להרוג את עצמנו, ואפילו לא לראות את הנזקים, ואפילו לא לראות את עצמך במראה (בכל המשמעויות של זה).

      כנסי לתוכן העניינים יקירה - בכיף :-)

      אם את צריכה המלצות רק תגידי.

        13/8/07 07:16:

      ליזה.. קראתי.. הזדעזעתי...

      נראה לי אבל שתם עידן הברביות. אני לא מתכוונת לאנורקסיה שתמיד תהיה, אלא לסטיגמה ש"רזה זה יפה". היתה תקופה שגם בפרסומות לקחו דוגמניות אנורקסיות ועודדו בעצם למשקלי נוצה כאלה.

      מכירה לא מעט נשים שמנמנות שנראות נפלא והרבה יותר טוב מהשדופות.

      מסתבר שאין משהו שלא חווית על בשרך... אם תהיינה לי שאלות בנושא מסוים, אכנס לתוכן הענינים שלך..(-:

        12/8/07 22:58:

       

      צטט: אל בר 2007-08-12 21:10:57

      היי ליזה , עד עכשיו לא ממש התחברתי אלייך , למרות שקראתי  דברים שלך , פה ושם , כנראה לא נפלתי על העוצמות שלך , והנה זה קורה איתך הערב פעמיים, את כל כך יפה בתמונה , והרקורד שלך היה דיי מרשים , (טכניון נדמה לי ועוד) שמחה , באמת שמחה להכירך, זה הפוסט היחיד שהייתי נותנת לו כוכב, (אבל יש לי רק 2 , אולי בהמשך)

      נעים להכיר אותך

      אל בר

      תודה רבה. לפעמים לא מתחברים להכל, שמחה שהתחברת לחלק ממני.

      והכוכב - זה אחלה, אבל זה באמת לא הדבר הכי חשוב.

      תודה שאת פה, ליזה

        12/8/07 21:10:

      היי ליזה , עד עכשיו לא ממש התחברתי אלייך , למרות שקראתי  דברים שלך , פה ושם , כנראה לא נפלתי על העוצמות שלך , והנה זה קורה איתך הערב פעמיים, את כל כך יפה בתמונה , והרקורד שלך היה דיי מרשים , (טכניון נדמה לי ועוד) שמחה , באמת שמחה להכירך, זה הפוסט היחיד שהייתי נותנת לו כוכב, (אבל יש לי רק 2 , אולי בהמשך)

      נעים להכיר אותך

      אל בר

        8/7/07 16:04:

       

      צטט: orly251 2007-07-07 23:40:33

       

      היי ליזה שלום שמי אורלי וכתבתי ספר בשם אנורקסית שלי שיצא כעת לחנויות המספר את סיפורה של בתי שהיתה אנורקסית בולמית ויצאה מזה ברוך השם וכבר שנתיים אחרי. אני מכירה את הסיפור מקרוב. כל הכבוד לך על החשיפה ואני חושבת שחשוב מאוד לדבר על זה וליצור מודעות לצרה של המחלה הנוראית הזה שהרבה מאוד בנות מתות ממנה משום מה לחברה נוח לטאטא אותה מתחת לשטיח אבל הכתובת זועקת מן הקיר.

      אשמח אם תקראי את אנורקסית שלי ואני מניחה שתזדהי במידת מה עם הסיפור. בתי הסכימה שאכתוב את סיפורה ואפרסמו כדי לעזור לבנות אחרות, לתת להן תקווה ולאמר להן כי אפשר לצאת מזה.

      יישר כוח

      אורלי מ"אנורקסית שלי"

      אני אשתדל לקרוא. אני שמחה שכתבת את זה שידעו שזה קיים, שיידעו שאין במה להתבייש, שיזהרו, זו סכנת חיים אמיתית.

      בהצלחה עם הספר.

        7/7/07 23:40:

       

      היי ליזה שלום שמי אורלי וכתבתי ספר בשם אנורקסית שלי שיצא כעת לחנויות המספר את סיפורה של בתי שהיתה אנורקסית בולמית ויצאה מזה ברוך השם וכבר שנתיים אחרי. אני מכירה את הסיפור מקרוב. כל הכבוד לך על החשיפה ואני חושבת שחשוב מאוד לדבר על זה וליצור מודעות לצרה של המחלה הנוראית הזה שהרבה מאוד בנות מתות ממנה משום מה לחברה נוח לטאטא אותה מתחת לשטיח אבל הכתובת זועקת מן הקיר.

      אשמח אם תקראי את אנורקסית שלי ואני מניחה שתזדהי במידת מה עם הסיפור. בתי הסכימה שאכתוב את סיפורה ואפרסמו כדי לעזור לבנות אחרות, לתת להן תקווה ולאמר להן כי אפשר לצאת מזה.

      יישר כוח

      אורלי מ"אנורקסית שלי"

        6/7/07 12:51:

       

      צטט: אדם לב ארי 2007-07-05 05:11:14

      אני מניח שאם היית ממש בפנים, לא היית יכולה לצאת ככה.

      זו מחלה נוראית. 

      אני לא יודעת אם אתה צודק או לא. אני לא אשת מקצוע ולא יודעת איך הם מאבחנים אם כן או לא. אבל לא הייתי ממהרת לקבוע.

      צטט: אדם לב ארי 2007-07-05 23:15:24

      העלתי את הויד הזה שקיבלתי במייל "לכבוד" הפוסט הזה.

      בהחלט קטע חזק. 

      תודה על הקטע, באמת חזק.
        5/7/07 05:11:

      אני מניח שאם היית ממש בפנים, לא היית יכולה לצאת ככה.

      זו מחלה נוראית. 

        5/7/07 00:35:

       

      צטט: cg91 2007-07-04 09:20:55

      את מדהימה חזקה ומשגעת!

      תודה

      תודה יקירתי. את נפלאה.

      צטט: awareness 2007-07-04 14:11:11

      ואוו....

      הכתבה סחפה להרהורים...... ועצב.

      כל הכבוד באמת כל הכבוד על הנכונות לחשיפה.

      על האומץ !!! 

      כמה הערות קטנקטנטנות:

      1.   תמיד ממרידה אותי ההתעלמות מהצד הגברי של הפרעות אכילה - כאילו זה לא שם. אז לתשומת לבכם/ן הפרעת אכילה היא מחלה התוקפת את שני המינים גם יחד.

      2. כתבת שאת לא יודעת מתי הבראת...... לדעת רבים העוסקים בתחום - אין הבראה מהפרעת אכילה.

      אנסה להסביר זאת כשאני מדמה זאת למחלת הסכרת. חולה סכרת ..... גם אם יסגל אורך חיים מאוזן שבעקבותיו יצליח להוריד את רמת הסוכר בדם לערכים נורמאלים. וגם אם הצליח לשמור על ערכים נורמאלים לאורך 10/15/25/1 שנים לא הבריא ממחלת הסכרת, ברגע שישבור את דרך החיים המאוזנים יתקף בערכים גבוהים של סוכר בדם וכל הנגרר מהם. לכן לא ניתן לקרוא לזה "הבראתי" יותר נכון יהיה להשתמש לדעתי במושג נמצא בתהליך של החלמה. זה משהו כמו ההבדל בין cure ל - recovery.

      3. אבל - יש פתרון ואת ההוכחה לזה. ואני בטוח שככל שהזמן עובר והפתרון מוטמע ומטמע - זה יותר קל.

      תודה

      בהצלחה

      עופר   

      התלבטתי מאוד אם להעלות אותה לפני כן, שתי בנות מהקפה שכנעו אותי בחשיבות, אז העלתי. שלמה עם זה לגמרי, אחרי שהחלטתי אז זה כבר היה ברור לי.

      אני שומרת על עצמי, כי ראיתי כמה הסחרור הזה מסוכן, אבל זה כבר ממש לא חלק מהחיים שלי, רוב הזמן אני אפילו לא זוכרת שאי פעם זה קרה.

      צטט: אדם לב ארי 2007-07-04 14:52:56

      עופר...

       

      היא לא לקתה במחלה. היא היתה קרובה לשם אבל החליטה לצאת כאשר הבינה שזה לא בריא.

       

      כמובן שהיא הסתכלה על ההבט הפיזי של הרזון ואז השמינה בחזרה לרמה נורמאלית.

       

      המחלה עצמה היא מחלת נפש.

       

      ואי אפשר להשוות אותה לסכרת, אשר היא בעיה של אנזימים. 

      אני לא יודעת ולא בטוחה אם זה משנה אם זה היה ממש זה או מאוד קרוב, מזל שחטפתי שוק בגלל המשקל הנמוך של השלושים ומשהו. זה מה שעשה אצלי את ההבדל והוציא אותי משם.

       

        4/7/07 14:52:

      עופר...

       

      היא לא לקתה במחלה. היא היתה קרובה לשם אבל החליטה לצאת כאשר הבינה שזה לא בריא.

       

      כמובן שהיא הסתכלה על ההבט הפיזי של הרזון ואז השמינה בחזרה לרמה נורמאלית.

       

      המחלה עצמה היא מחלת נפש.

       

      ואי אפשר להשוות אותה לסכרת, אשר היא בעיה של אנזימים. 

        4/7/07 14:11:

      ואוו....

      הכתבה סחפה להרהורים...... ועצב.

      כל הכבוד באמת כל הכבוד על הנכונות לחשיפה.

      על האומץ !!! 

      כמה הערות קטנקטנטנות:

      1.   תמיד ממרידה אותי ההתעלמות מהצד הגברי של הפרעות אכילה - כאילו זה לא שם. אז לתשומת לבכם/ן הפרעת אכילה היא מחלה התוקפת את שני המינים גם יחד.

      2. כתבת שאת לא יודעת מתי הבראת...... לדעת רבים העוסקים בתחום - אין הבראה מהפרעת אכילה.

      אנסה להסביר זאת כשאני מדמה זאת למחלת הסכרת. חולה סכרת ..... גם אם יסגל אורך חיים מאוזן שבעקבותיו יצליח להוריד את רמת הסוכר בדם לערכים נורמאלים. וגם אם הצליח לשמור על ערכים נורמאלים לאורך 10/15/25/1 שנים לא הבריא ממחלת הסכרת, ברגע שישבור את דרך החיים המאוזנים יתקף בערכים גבוהים של סוכר בדם וכל הנגרר מהם. לכן לא ניתן לקרוא לזה "הבראתי" יותר נכון יהיה להשתמש לדעתי במושג נמצא בתהליך של החלמה. זה משהו כמו ההבדל בין cure ל - recovery.

      3. אבל - יש פתרון ואת ההוכחה לזה. ואני בטוח שככל שהזמן עובר והפתרון מוטמע ומטמע - זה יותר קל.

      תודה

      בהצלחה

      עופר   

        4/7/07 09:20:

      את מדהימה חזקה ומשגעת!

      תודה

        4/7/07 06:38:

       

      צטט: שחרונת 2007-07-03 23:46:39

      שלום יקירתי!!

       

      קודם כל רציתי להגיד לך שאת בחורה אמיצה. נדרשים המון כוחות כדי לצאת מהבוץ הזה שנקרא אנורקסיה. ואני יודעת כי הייתי שם וחוויתי תחושות דומות לשלך. והשליטה הזאת והפחד לאבד אותה זה משהו שמאוד היה לי קשה להשתחרר ממנו. אני מאמינה שלא משנה כמה זמן עבר, איפשהו זה תמיד שם...

      שמרי על עצמך ואני מבטיחה שאקרא דברים נוספים שלך (אחרי הבחינות....)

      שחר

      שחר יקרה, תודה לך. שמחה שגם את הצלחת לצאת מזה, זה בהחלט מקום מסוכן מאוד להיות בו. מבטיחה לשמור על עצמי.

      אשמח שתקראי דברים נוספים, את תמיד מוזמנת.

      ובהצלחה בבחינות.

        3/7/07 23:46:

      שלום יקירתי!!

       

      קודם כל רציתי להגיד לך שאת בחורה אמיצה. נדרשים המון כוחות כדי לצאת מהבוץ הזה שנקרא אנורקסיה. ואני יודעת כי הייתי שם וחוויתי תחושות דומות לשלך. והשליטה הזאת והפחד לאבד אותה זה משהו שמאוד היה לי קשה להשתחרר ממנו. אני מאמינה שלא משנה כמה זמן עבר, איפשהו זה תמיד שם...

      שמרי על עצמך ואני מבטיחה שאקרא דברים נוספים שלך (אחרי הבחינות....)

      שחר

        24/6/07 23:15:

       

      צטט: אדם לב ארי 2007-06-23 23:47:43

      אבל לא מזיק לשמוע את זה שוב ושוב. ;-)

       

      הכרתי בחורות בעלות בטחון בגופן ובעצמן, והכרתי כאלו שלא וכאלו שבאמצע.

      לא מוצא אמת בטענה הזו של "איך שהבחורה רואה את עצמה".

      ידידה טובה שלי, למשל, לא אחת שתמשוך תשומת לב ברחוב, אפילו אנשים לא ישימו לב שהיא שם, מכונסת בעצמה. פוחדת מהצל של עצמה, הילדה. אבל עדיין, פשוט... מדהימה.

       

       

      את כמובן צודקת בקשר לאנורקסיה. 

      אם היא מדהימה והיא לא רואה את זה אז יש פה בעייה, זו בדיוק הנקודה, זה בדיוק מה שהתכוונתי לאיך היא רואה את עצמה.

      צטט: עידית ב 2007-06-24 14:16:46

      וואו

      איזה פוסט (מפחיד)

      טוב שיצאת מזה בזמן.

      לא יאמן שזו את בתמונות

      עידית יקרה, כל כך הרבה זמן לא היית כאן.

      באמת מפחיד, ועוד יותר מפחיד כמה זה נמצא ליד כל אחד מאיתנו, ולפעמים בתוך הבית שלנו.

      גם אני לא מאמינה שזו אני, היום אני כבר ממש לא נראית ככה. למזלי.

      צטט: ליאת ורדי 2007-06-24 17:24:12

      וואוו באמת!!!

      אני ספיץ'לס.

      ברשותך, הולכת לפרווד את הפוסט הזה הלאה.

      מרשה לך.
        24/6/07 17:24:

      וואוו באמת!!!

      אני ספיץ'לס.

      ברשותך, הולכת לפרווד את הפוסט הזה הלאה.

       

       

        24/6/07 14:16:

      וואו

      איזה פוסט (מפחיד)

      טוב שיצאת מזה בזמן.

      לא יאמן שזו את בתמונות

        23/6/07 23:47:

      אבל לא מזיק לשמוע את זה שוב ושוב. ;-)

       

      הכרתי בחורות בעלות בטחון בגופן ובעצמן, והכרתי כאלו שלא וכאלו שבאמצע.

      לא מוצא אמת בטענה הזו של "איך שהבחורה רואה את עצמה".

      ידידה טובה שלי, למשל, לא אחת שתמשוך תשומת לב ברחוב, אפילו אנשים לא ישימו לב שהיא שם, מכונסת בעצמה. פוחדת מהצל של עצמה, הילדה. אבל עדיין, פשוט... מדהימה.

       

       

      את כמובן צודקת בקשר לאנורקסיה. 

        23/6/07 21:10:

       

      צטט: סו שף 2007-06-23 12:01:16

      קודם כך ליזה.... ברכות לך על האומץ להעלות נושא זה.

      יש בלבול  בציבור בין המושגים...

      אנורקסיה היא הרעה עצמית מסיבות נפשיות. כן חלק מהטריגר הוא רצון להכנע למוסכמות חברתיות  של מודל היופי.

       

      בולמיה היא התוצר של האנורקסיה... השלב שהגוף רעב ואכל הנפש מיסרת ופתרון הקסם.

       

      כמי שכל חייו היה רזה מאוד על ה 175 שלי... ללאכל צורך לעשות בעניין משהו.. אני יכולה רק לדמיין איך זה לרצות לא לאכול על מנת להרזות.

      אני לא יכולה להבין את הצורך לרצות אחרים בשל כך.

       

      את העלת סוגיה מאוד חשובה... תרומתה של החברה לביסוס התופעה. להתפשותה ברבדי החברה השונים.

      וכן יש גם בנים... היום המספר עולה.

      העיצה שלי?

      עדי ברק ניסה לעשות מסע לשינוי הרגלי הצריכה של מודל היופי..אם עשה זאת ממניעים כאלה או אחרים זה לא ממש מעניין.

      לשנות את רגלי הצריכה לגבי מודל יופי. כמו גם לגבי מזונות או שעות קניה וכו.. זה הרבה יותר קשה.

       

      ההתמודדות עם השבר וההשפעות שלו על החברה הינן כלל עולמיות. או שמא אסייג עצמי ואומר זו מחלה שלהעולם המודרני הנאור כרגע.

      למה?

      כתוצר של חברת השפע והמודלים שיצרה.

       

      אני לא חושבת שהיית אנורקסית.. היית בכיוון  וכוחותייך הן שעמדו לך.

      לרוב האנורקסיות אין את הכוח. כ המשבר שביטויו גופני מוזן מרבדים נפשיים אחרים.

      אני מאחלת לך בהצלחה.

      מקווה שהחשיפה לא  תרע לך.

      אני מכירה היטב דוקטורית מדהימה שעשתה שרדה ומעבר לכך.....

      אז המון בהצלחה

      ממני

      את צודקת במאה אחוז בקשר לבלבול בין המושגים, הבלבול הזה היה קיים גם אצלי הרבה שנים, לכן כתבתי מה שכתבתי שם, זה מה שחשבתי אז. וחוץ מזה, זה נראה כאילו בסדר כשאת לא עושה שום דבר שנחשב ממש לא בסדר. כלומר, להקיא זה ברור לכולם שזה לא טוב, לאכול מעט - לכאורה נראה שאין שום דבר רע בזה.

       

      קשה לשנות מודל יופי, אנחנו מוקפים בזה מכל הכיוונים. וכמה שיפמפמו גם את ההיפך, כשאת רואה בפרסומות מכל עבר את הרזה-רזה-רזה את לא תקבלי את המסר ההפוך שאמור להיות הגיוני.

       

      ההגדרה לא ממש משנה, אם הייתי ממש או שהייתי מאוד בכיוון, זה לא באמת משנה אפילו לי. הכוחות שלי הצילו אותי, הזעזוע הזה, המראה שהמשקל "שלושים ו..." הציב בפני, אלו שהצילו אותי ברגעים קריטיים.

       

      החשיפה הזו חשובה, היא גם הוציאה הרבה אחרות שהיו בדרך לשם או שם ממש. אני מקווה שהיא תועיל למי שאפשר.

       

      ותודה רבה.

      צטט: אדם לב ארי 2007-06-23 13:53:32

       בקשר לאידיאל, אומנם כרגע התאהבתי בבחורה בעלת גוף נהדר, לא שזה מה שגרם לי להתאהב, לפני שבועיים בערך נפגשתי עם ידידה בעלת גוף יחסית מלא, המראה התאים לה כל כך. פשוט הרצון לחבק...

      אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי בחורה ונפגשתי עם עשרות בחורות מדהימות.

      כלומר, אי אפשר להגיד שהיא קרובה לאידיאל יופי אבל היא יפה באופן פרטי... 

       

      צטט: סו שף 2007-06-23 12:01:16

      קודם כך ליזה.... ברכות לך על האומץ להעלות נושא זה.

      יש בלבול בציבור בין המושגים...


        

      אדם, אתה כבר יודע שאתה בחור מיוחד במינו.

      האמת, שזה לא משנה אפילו איך הבחורה נראית מבחינה חיצונית, השאלה היא איך היא רואה את עצמה, ואם טוב לה עם זה. זאת בדיוק הבעייה באנורקסיה, חוסר היכולת הזה לראות, והרצון להיות רזה יותר ויותר ויותר. 

       

        23/6/07 13:53:

       בקשר לאידיאל, אומנם כרגע התאהבתי בבחורה בעלת גוף נהדר, לא שזה מה שגרם לי להתאהב, לפני שבועיים בערך נפגשתי עם ידידה בעלת גוף יחסית מלא, המראה התאים לה כל כך. פשוט הרצון לחבק...

      אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי בחורה ונפגשתי עם עשרות בחורות מדהימות.

      כלומר, אי אפשר להגיד שהיא קרובה לאידיאל יופי אבל היא יפה באופן פרטי... 

       

      צטט: סו שף 2007-06-23 12:01:16

      קודם כך ליזה.... ברכות לך על האומץ להעלות נושא זה.

      יש בלבול בציבור בין המושגים...


       

        23/6/07 12:01:

      קודם כך ליזה.... ברכות לך על האומץ להעלות נושא זה.

      יש בלבול  בציבור בין המושגים...

      אנורקסיה היא הרעה עצמית מסיבות נפשיות. כן חלק מהטריגר הוא רצון להכנע למוסכמות חברתיות  של מודל היופי.

       

      בולמיה היא התוצר של האנורקסיה... השלב שהגוף רעב ואכל הנפש מיסרת ופתרון הקסם.

       

      כמי שכל חייו היה רזה מאוד על ה 175 שלי... ללאכל צורך לעשות בעניין משהו.. אני יכולה רק לדמיין איך זה לרצות לא לאכול על מנת להרזות.

      אני לא יכולה להבין את הצורך לרצות אחרים בשל כך.

       

      את העלת סוגיה מאוד חשובה... תרומתה של החברה לביסוס התופעה. להתפשותה ברבדי החברה השונים.

      וכן יש גם בנים... היום המספר עולה.

      העיצה שלי?

      עדי ברק ניסה לעשות מסע לשינוי הרגלי הצריכה של מודל היופי..אם עשה זאת ממניעים כאלה או אחרים זה לא ממש מעניין.

      לשנות את רגלי הצריכה לגבי מודל יופי. כמו גם לגבי מזונות או שעות קניה וכו.. זה הרבה יותר קשה.

       

      ההתמודדות עם השבר וההשפעות שלו על החברה הינן כלל עולמיות. או שמא אסייג עצמי ואומר זו מחלה שלהעולם המודרני הנאור כרגע.

      למה?

      כתוצר של חברת השפע והמודלים שיצרה.

       

      אני לא חושבת שהיית אנורקסית.. היית בכיוון  וכוחותייך הן שעמדו לך.

      לרוב האנורקסיות אין את הכוח. כ המשבר שביטויו גופני מוזן מרבדים נפשיים אחרים.

      אני מאחלת לך בהצלחה.

      מקווה שהחשיפה לא  תרע לך.

      אני מכירה היטב דוקטורית מדהימה שעשתה שרדה ומעבר לכך.....

      אז המון בהצלחה

      ממני

        23/6/07 11:45:

       

      צטט: אדם לב ארי 2007-06-23 07:23:02


      לא קיבלת את המייל שלי לפני שבוע?...

      הוסיפי

      &sort=6  

      לשורת הכתובת כאשר מסתכלים ב: "בלוגים >>> פוסטים שהגבתי עליהם"

      זה יסדר את הרשימה לפי תאריך עדכון.

       

      את פשוט מוזמנת לכל מה שכתבתי אי פעם. :-P

      חלק שווים יותר, חלק פחות.

      משתדל. 

      מקבלת מיילים, אבל לפעמים אין לי זמן לקרוא באותו רגע, ולחזור אחר-כך לתיבה זה בלאגן מרוב מיילים לא רואים את היער אצלי, מקווה שהקפה ישדרגו את המייל, אז אוכל לסמן לאן אני רוצה לחזור ועוד כל מיני דברים חשובים.

      אני פשוט אלך לכל מה שכתבת אי פעם, זה באמת הפתרון, גם פוסטים של חברים אצלי יש המון המון, וגם שם דברים הולכים לי לאיבוד.

        23/6/07 07:23:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-22 22:29:22

       


      צטט: אדם לב ארי 2007-06-21 15:41:46

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-21 08:43:48


      צטט: אדם לב ארי 2007-06-20 22:26:08

      "תפוח אחד חתוך לרצועות דקות דקות (ככה יש הרבה מהן)" - מנסה להרכיב מכדור אחד שני כדורים השווים לו? ;-)

      ידידה שלי גם... קצת גבוהה ממך וירדה עד 35~

      אפשר להגיד שמבחינה פסיכולוגית היא עדיין לא ממש יצאה מזה לגמרי. :-(

      כאשר כתבתי על זה פוסט ירדו עלי. :-/

      קודם כל תתחדש על השם - אדם. (למרות שכבר התרגלתי לריצ'רד, אבל בטח אתרגל גם לשם החדש די מהר).

      לגבי התפוח - תתפלא, אבל קודם כל זה נראה יותר, אז בשביל הראש זה יותר, וגם לתחושת השובע, לאכול יותר לאט זה יותר טוב, כי תחושת שובע מגיעה כ-20 דקות אחרי תחילת האכילה.

      מקווה שידידה שלך תצא מזה. היא מקבלת עזרה מקצועית?

      לא ראיתי את הפוסט שכתבת בנושא, אשמח אם תשים קישור.

      תודה. :-)

      אפשר להגיד שזה השם הישן...

       

      תחושת השובע היא כמובן גם פונ' של כמות האוכל... אם תנסי לאכול סטייק של שני קילו בשתי דקות...

       

      היא מקבלת. זה בא אצלה בגלים, תקופות שהיא מרגישה יותר טוב ותקופות פחות...

       

      אומנם אנורקסיה זו תופעה שהיתה גם בימי קדם, למשל נכתב עליה גם בכתבים שהשתמרו מיוון העתיקה, היא מסמלת באופן די מתאים את התרבות המערבית בימינו.

      ניסיתי לכתוב על זה כאן.

      והמשכתי כאן.

      מקווה שהיא תרגיש טוב, מחזיקה אצבעות.

       

      ולא להאמין איך שאני מפספסת פוסטים מאז שהקפה לא ממיין לי לפי תאריכי עדכון. בשביל זה אני צריכה שישלחו לי תזכורות. בכלל צריך לסדר את כל המייל בקפה הזה, לא חסר לו תיקונים שנדרשים.

      ותודה (בקשר להתמונה).


      לא קיבלת את המייל שלי לפני שבוע?...

      הוסיפי

      &sort=6  

      לשורת הכתובת כאשר מסתכלים ב: "בלוגים >>> פוסטים שהגבתי עליהם"

      זה יסדר את הרשימה לפי תאריך עדכון.

       

      את פשוט מוזמנת לכל מה שכתבתי אי פעם. :-P

      חלק שווים יותר, חלק פחות.

      משתדל. 

        22/6/07 22:29:

       

      צטט: shine 2007-06-21 12:58:33

      ליזה כשכתבת לי את הנושא פשוט רצתי לקרוא...

      הנושא קרוב אליי מאוד מפחד שיש לי לגבי מישהי שמאוד קרובה אליי.

      אני אתייעץ איתך בפרטי.

      פוסט חשוב ביותר בעיקר למודעות שלנו כדי לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדיי - זה כל הסוד.

      וחמודה שלי תקראי שוב את התגובה של ניצה, היא כותבת לך משהו חשוב!

      אני שלך בפרטי כמה שרק תרצי. מדהים כמה שחשובה המודעות לנושא הזה, זה קרוב אלינו יותר ממה שרובנו מסוגלים לקלוט.

      צטט: איירבוס-max 2007-06-21 13:07:38

       

      צטט: יואב עינהר 2007-06-21 08:03:53

      לא מפסיק להתפעל ממך.

      דבר אחד שמוביל בכל הסיפורים שלך

      הוא כח הרצון יוצא הדופן שלך, והטוטאליות.

      את מסמנת יעד וכובשת אותו.

      קחי את היכולות האלה לאפיקים הנכונים ושום דבר לא יעמוד בפנייך.

       

      שלך

      מעריץ לא אלמוני.

       

       

       

      היא לוקחת, יואב.

      לוקחת הכי רחוק וחזק שאפשר.

       

      רואה, ליזה?

      אמרתי כבר - פלדה מחוסמת!

      נבוך

      צטט: אדם לב ארי 2007-06-21 15:41:46

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-21 08:43:48


      צטט: אדם לב ארי 2007-06-20 22:26:08

      "תפוח אחד חתוך לרצועות דקות דקות (ככה יש הרבה מהן)" - מנסה להרכיב מכדור אחד שני כדורים השווים לו? ;-)

      ידידה שלי גם... קצת גבוהה ממך וירדה עד 35~

      אפשר להגיד שמבחינה פסיכולוגית היא עדיין לא ממש יצאה מזה לגמרי. :-(

      כאשר כתבתי על זה פוסט ירדו עלי. :-/

      קודם כל תתחדש על השם - אדם. (למרות שכבר התרגלתי לריצ'רד, אבל בטח אתרגל גם לשם החדש די מהר).

      לגבי התפוח - תתפלא, אבל קודם כל זה נראה יותר, אז בשביל הראש זה יותר, וגם לתחושת השובע, לאכול יותר לאט זה יותר טוב, כי תחושת שובע מגיעה כ-20 דקות אחרי תחילת האכילה.

      מקווה שידידה שלך תצא מזה. היא מקבלת עזרה מקצועית?

      לא ראיתי את הפוסט שכתבת בנושא, אשמח אם תשים קישור.

       תודה. :-)

      אפשר להגיד שזה השם הישן...

       

      תחושת השובע היא כמובן גם פונ' של כמות האוכל... אם תנסי לאכול סטייק של שני קילו בשתי דקות...

       

      היא מקבלת. זה בא אצלה בגלים, תקופות שהיא מרגישה יותר טוב ותקופות פחות...

       

      אומנם אנורקסיה זו תופעה שהיתה גם בימי קדם, למשל נכתב עליה גם בכתבים שהשתמרו מיוון העתיקה, היא מסמלת באופן די מתאים את התרבות המערבית בימינו.

      ניסיתי לכתוב על זה כאן. 

      והמשכתי כאן. 

      מקווה שהיא תרגיש טוב, מחזיקה אצבעות.

       

      ולא להאמין איך שאני מפספסת פוסטים מאז שהקפה לא ממיין לי לפי תאריכי עדכון. בשביל זה אני צריכה שישלחו לי תזכורות. בכלל צריך לסדר את כל המייל בקפה הזה, לא חסר לו תיקונים שנדרשים.

      ותודה (בקשר להתמונה).

      צטט: ערן בדינרי 2007-06-22 01:03:05

      ליזה...

      אני מרגיש שאני מתעסק בשטויות אחרי שקראתי את הפוסט הזה.

      אין לי מה לומר לך.

      טוב לראות אותך כאן כל יום. את נדירה.

      ערן,

      כולנו מתעסקים בשטויות כמעט כל היום, אבל זה נהדר כי זה אומר שאנחנו חיים. רק כשאנחנו פתאום רואים כמה החיים נדיפים אנחנו מבינים שהשאר שטויות, רוב הזמן אנחנו בטוחים שהשאר נורא נורא חשוב. (נראה לי שאני אכתוב פוסט על זה, התכוונתי גם קודם, אבל החזרת לי את החשק לזה).

      וכל כך הרבה תודה, על הכל, ועל מי שאתה.

      צטט: יאיר אולמרט 2007-06-22 04:40:50

      ליזה,

       

      אני יוצא ובא בפוסט הזה כבר כמה פעמים - אין לי מילים.

       

      <את פשוט בחורה נפלאה וזהו> 

       יאיר, גם בלי הרבה מילים אתה מצליח לרגש אותי. תודה.

      צטט: נירו'ש 2007-06-22 07:26:39

      מה יש לומר....

      כל הכבוד על האומץ

      כל הכבוד על כך שבחשיפה שלך שמת לנו מראה מול הפרצוף!

      חשוב! חשוב! חשוב!

      תודה רבה.

      קשה לשים מראה לאנורקטיות, הן לא רואות מה שמול הפרצוף, מזל שלפעמים מצליחים להגיע לזעזוע הזה שמנער וגורם סוף סוף לראות את האמת שבמראה.

      צטט: דאנו 2007-06-22 14:25:51

      נשמע כאילו עברת משהו מדהים עם עצמך!

      טוב שהיית מודעת, זה נדיר בימינו...

       תודה ששיתפת.

       

      שבת שלום,

      דאנו

      בהחלט מדהים. אולי זו באמת המילה שהכי מתאימה לזה.

      המודעות נפלה עליי פתאום, לפני כן באמת לא הבנתי.

      מפחיד איך שאנחנו יכולים להרוג את עצמו בלי לשים לב אפילו.

      ותודה.

        22/6/07 14:25:

      נשמע כאילו עברת משהו מדהים עם עצמך!

      טוב שהיית מודעת, זה נדיר בימינו...

       תודה ששיתפת.

       

      שבת שלום,

      דאנו

        22/6/07 07:26:

      מה יש לומר....

      כל הכבוד על האומץ

      כל הכבוד על כך שבחשיפה שלך שמת לנו מראה מול הפרצוף!

      חשוב! חשוב! חשוב!

        22/6/07 04:40:

      ליזה,

       

      אני יוצא ובא בפוסט הזה כבר כמה פעמים - אין לי מילים.

       

      <את פשוט בחורה נפלאה וזהו> 

        22/6/07 01:03:

      ליזה...

      אני מרגיש שאני מתעסק בשטויות אחרי שקראתי את הפוסט הזה.

      אין לי מה לומר לך.

      טוב לראות אותך כאן כל יום. את נדירה.

        22/6/07 00:43:

       

      צטט: fullframe 2007-06-21 10:34:11

      ליזה,

      את הכל כתבו כבר לפני, לכן אני אקצר - את מדהימה!

      שאפו על האומץ להעלות את התמונות, הן קשות לצפיה אבל מאד משרתות את המסר.

      כאבא לילדה קטנה (שבע וחצי), אני מתחלחל מהמחשבה איך הייתי מרגיש אם היא (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה) היתה מגיעה למצב כזה.

      אני חייב לך כוכב

      מיקי

      מיקי - כל אחד מאיתנו צריך לשמור על הבת שלו, לשים עין כבר מגיל צעיר כי המודעות לעניין המשקל נמצא אצלם כבר מגיל רך כל כך. ותודה.

      צטט: michal_he 2007-06-21 10:53:26

      תתחדשי על התמונה!

      יפהפיהנשיקה

      תודה, מתוקה.

      צטט: maayani 2007-06-21 11:20:33

      אין לי מילים..

       

      לכן אכתוב רק תודה על השיתוף

      תודה שאת פה, ושהגבת.

      צטט: רזלול 2007-06-21 11:39:37

      איזה תמונה , אלוהים ....  מהממת. רק מי זו בצד ימין ?

      מכיוון שאין לי כוכבים לתת לך , אני גם לא יודע איפה משיגים בזול .....

      אני חושב שאת כבר צריכה את הירח (מה דעתך להתחיל בחלקה קטנה ?!).

      את לא מפסיקה להפתיע , יפה . יש עוד משהו שלא יודעים עלייך ?

      בצד ימין זו מישהי שהיתה ואיננה עוד, היא הלכה לבלי שוב.

      לא מחלקים את הירח פה באתר, אז אני מסתפקת בכוכבים. (וגם הם כרגע במחסור אצל הרבה אנשים).

      בטח שיש עוד שלא יודעים עליי, וכנראה לעולם לא ניתן לדעת באמת הכל.

      צטט: el_greco 2007-06-21 11:45:43

      ליזה פיירמן. את בחורה עם ביצים גדולות.

      מי שמסוגלת לעמוד כך חשופה וגלויה, סימן שהנפש שלה עומדת שלמה על קרקע יציבה במיוחד. אשריך וטוב לך.

      רק שתדע שאין לי ביצים בכלל, בפעם האחרונה שבדקתי היו לי רק ביציות.

      לגבי הנפש - הצדק עמך, אני הולכת והופכת שלמה עם עצמי, וככה טוב לי.

      תודה ענקית.

      צטט: רוטה 2007-06-21 12:01:45

       

       אני עברתי את התהליך ההפוך מטנק למרכבה.

      עכשיו אני בשלב הדיאטות המשונות להורדת עוד כמה ק"ג לקראת הקיץ

       

      (ובשום פנים אני לא מעודדת אנורקסיה, רק בחורה נורמלית שאוכלת בצורה קצת פחות נורמלית)

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=58794

      תשתדלי לדבוק בדיאטות לא משונות, המשונות לא בריאות במיוחד.

      צטט: אלישיה 2007-06-21 12:14:10

      ליזה

      כוח  הרצון

      הוא  המלך של  העולם.

      מחייךוליד  מלך  עפי  רוב

      יש  מלכה...

      תהילה - מילותייך העלו אצלי חיוך מאוזן לאוזן. את נהדרת.
        22/6/07 00:37:

       

      צטט: oscarlet 2007-06-21 07:45:33

      כל בחורה נושאת על עצמה הפרעת אכילה. מספיק לעלעל בתגובות לפוסט שלך, כמה "גם אני!" היו שם... ולא, אין לי פתרון לזה. לצערי הרב גם אלפי סיפורים כמו שלך, שיתפרסמו בכל מקום שבנות עשרה קוראות בו, לא יעשו את ההבדל. השינוי צריך להיות בסיסי יותר, במודל היופי האידיאלי.

       

      אז אולי לא יהיה לפוסט שלך אפקט "מתקן", אבל הוא כתוב נפלא ומעביר את המסר.

      המשפט שכתבת פה ראשון כל כך כואב, ועם זאת יש בו כל כך הרבה אמת. לכי תדעי מתי יהיה שינוי במודל היופי האידיאלי.

      ותודה.

      צטט: יואב עינהר 2007-06-21 08:03:53

      לא מפסיק להתפעל ממך.

      דבר אחד שמוביל בכל הסיפורים שלך

      הוא כח הרצון יוצא הדופן שלך, והטוטאליות.

      את מסמנת יעד וכובשת אותו.

      קחי את היכולות האלה לאפיקים הנכונים ושום דבר לא יעמוד בפנייך.

       

      שלך

      מעריץ לא אלמוני.

      מופרעות זה השם השני שלי, שמה לי מטרה ושועטת אליה.

      אמרו לי פעם בצבא שהכל אפשרי, מתברר שזה באמת נכון.

      ואתה פשוט נפלא, כמה כיף שאתה חבר שלי.

      צטט: hadarok 2007-06-21 08:50:20

       

      גם אני בתיכון שקלתי 58 (אבל הייתי 177 ס"מ) מחייך

       

      שמחה שיצאת מזה. האובססיה הזאת נשמעת מזעזעת, וגם התיאור הפיסי.

       

      נושא מאוד חשוב שהועלה.

       

      אולי אם מודל החיקוי בחברה לא היו דוגמניות אנורקסיות, זה לא היה קורה.

       

      לדעתי כולם צריכים ללמוד מזה (נערות, הורים, גברים) ולשנות בהתאם.

       הלוואי שנלמד מזה, לצערנו כנראה שמודל החיקוי חזק מכוח ההגיון שלנו.

      צטט: s.v. 2007-06-21 10:07:57

      חמודה, אני כל כך שמחה ששבת לעצמך. אני זוכרת את עצמי בטירונות וגם לי לא היה מה לאכול ורזיתי המון, אך לא הגעתי לתת משקל, למזלי, או שאני כבר לא זוכרת. אך רזיתי המון - את זה אני זוכרת. ומאז אני שומרת על משקלי - כנראה שהיום אני בין 50 ק"ג ל- 52 ק"ג, הגובה שלי הוא 162 ס"מ, אני אוסיף ספורט כעת וארגיש טוב יותר.

      מאוד חשוב להיות עם 2 רגליים על הקרקע.

       

      במידה ותרצי להמשיך לשוחח עמי, אשמח להיות חברה שלך.

       

      יום נפלא,

       

      סימה 

      סימה - הרזון הזה משגע את כולנו, צריך להיזהר כל כך מפניו.

      תוסיפי ספורט, הוא מוסיף המון להרגשה, וגם מאוד בריא.

      2 רגליים על הקרקע זה סופר-חשוב, לא לאבד את זה. 

        22/6/07 00:23:

       

      צטט: מיכל גזית 2007-06-21 03:46:32

      כמה אמיצה ומופלאה את,

      כמה נפלא את יודעת להביא את הדברים מתוכך, מהאמת שלך, בלי פוזות ובלי הטפה,

      וזו הסיבה שהם נכנסים לכל כך הרבה אנשים ללב,

       

      מכירה באופן אישי,

      דווקא מהזמן של אחרי הצבא,

      הייתי שם עד איזה נקודה מסתורית שבה הבנתי את הסיבות הפסיכולוגיות לכל זה, ורק ככה יכולתי לפצח אותן,

      ומאז אוכל הוא לא עניין יותר,

      ונשארה מתנה שכבר תהיה שם לכל החיים,

      של הקשבה מלאה לגוף ולרצונות שלו,

      והוא מצידו גומל

      (רק הצ'יפס נשאר גם אצלי צרוב כרעל, בזה לא נוגעים)

       

      יש מצב שאנחנו תאומות שהופרדו עם כל ההזדהות הזו?

       

      ואת יפהפיה בתמונה החדשה עוד יותר מאשר בקודמת

      יש סיכוי סביר שאנחנו תאומות שהופרדו. דומות עד מאוד. ההתמודדות, הרצון להבין, ההבנה ואז אחרי הפיצוח מגיעה התגברות. ככה בכל נושא, ככה אני וגם את.

      אני לא אוהבת פוזות, זה לא הקטע שלי, מעדיפה לספר את הדברים כפשוטם, הם בדרך כלל מדברים בעד עצמם.

      והתמונה - בהחלט נהדרת (ושוב אני אומרת - אורית המדהימה תודה לך, תראי כמה מחמאות אנחנו קוטפות פה)

      צטט: itamarp 2007-06-21 05:06:21

      שולח לך נקניקיה :)

       

      (נגמרו הכוכבים). 

      הקפה סובל ממחסור בכוכבים. נקניקיה זה גם מצויין. תודה.

      צטט: ליאה 4 2007-06-21 05:42:46

      לא יאומן.

      חשוב.

      אמיץ.

      מלמד.

      נכון.

      מנער.

      כל הכבוד.

      *

      תודה ענקית.

      צטט: איירבוס-max 2007-06-21 06:15:40

      אוי, כמה כואב!

       

      כל כוכבי השמיים לא יספיקו

      כדי להביע את ההערכה על החוזק,

      שהביא אותך להיחלצות!

      בזכותו את אתנו,

      ובזכותו את מה שאת!

      חנוך, אני צריכה להודות פה לקפה שבזכותו אתה פה איתי. תודה לך.

      צטט: twista 2007-06-21 06:24:26

      האנורקסיה היא המחלה הכי תרבותית שיש - נגזרת ישירה של התרבות המערבית, וזה כמובן גם לא פסח עלינו. לא עשיתי סקר, אבל הכרתי הרבה בחורות שבעברן הטינאייג'רי התמכרו לרזון בצורה זו או אחרת. 

      כיכבתי אותך ליזה, על הכתיבה ועל האומץ, אבל רציתי לשאול אותך שאלה כנה:

      אם לא היית סובלת מאנרוקסיה, אלא מהשמנת יתר, גם אז היית מפרסמת תמונות לא מחמיאות שלך? 

      דוחפים אותנו לשם, פשוט דוחפים. וזה נורא.

      תשובה לשאלה מסובכת. תראה, גם את הפוסט הזה לא הייתי חייבת לכתוב, והתלבטתי גם אחרי שכתבתי אם להעלות או לא, והתייעצתי עם שתיים שאמרו שצריך להעלות, ואת התמונות בהחלט לא הייתי חייבת לצרף, אבל אני בהחלט חושבת שזה היה פחות משמעותי בלעדיהן. כשמשהו מספיק חשוב בעינינו כדי להעביר אותו הלאה, אנחנו עושים ומשקיעים בשבילו.

      קשה לומר מה היה אילו. אני רק יכולה לספר לך שיש לי חברה שבעבר היתה קרובה אליי, שסבלה מהשמנת יתר בעקבות בעייה בבלוטת התריס, והיא התפרסמה עם כתבה בלאישה, עם תמונות, כדי שתהיה מודעות.

      אז אני מאמינה שאם היה בזה מסר חשוב, או יכולת לשנות אפילו עבור מישהו את המצב, אז כן, הייתי עושה את זה.

      צטט: hsro 2007-06-21 07:04:43

      חשוב חשוב חשוב !!!

       

      חשוב להראות שאפשר, מותר ורצוי לעצור את ההתדרדרות.

       

      והלוואי ונצליח באמת להשתחרר מכבלי ההרס העצמי הזה שאנחנו מאמצות לא פעם רק בזכות הרצון ליישר קוו עם הנורמות המעוותות שנפוצו.

      אמן ואמן.

      צטט: solix56 2007-06-21 07:40:12

       

      צטט: נעם דובב 2007-06-21 03:25:54

      ...ותתחדשי על התמונה בעמוד שלך, יפהפיה.

      והתמונה מימין לתרום למוזיאון

      תודה רבה. והתמונה מימין מבחינתי בארכיון.
        22/6/07 00:11:

       

      צטט: מו קושלה 2007-06-21 00:17:44

      זה רק מראה איזו חזקה את.

      יפה שחזרת :)

      המוות במרחק נגיעה מאיתנו. מזל שחזרתי.

      צטט: אדם לב ארי 2007-06-21 00:33:15

       

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-20 22:37:01

      וואו, עם התמונות זה הרבה יותר חזק! שמחה שיצאת מזה, ושמחה שזה יצא ועוד נשים (יש גם גברים אנורקטיים?) יקראו ואולי זה יאותת להם שיעשו סטופ לרגע ויביטו במראה אבל הפעם בצורה אחרת.

       יש גברים אנורקטים, אם כי זה יותר נדיר.

      זאת מחלה נפשית ולא גופנית. (כמובן שעם תזונה לקויה וחסרה הגוף יכול לחלות, בעיקר דלקות פרקים, חוסר חמצן ועוד כמה דברים). 

      יש ויש. בימינו דוחפים את כולנו לשם. הגברים לא מחוץ לעניין.

      צטט: barak hachamov 2007-06-21 01:44:55

      ליזה,

       

      את אמיצה!

       

      המון-על-ליזה 

      זה שם מקסים 

      אבל

      האשה הלבושה הכי עירומה בקפה 

      פשוט הרבה יותר טוב... לוקח אותה בסיבוב 

       

      את מתבקשת

      לערוך הצבעה 

       

      ברק 

      תודה לך ברק. אולי חשפתי פה המון על עצמי, אבל אני מעדיפה להימנע מלהצהיר הצהרות שכאלה. (וגם אני מאוד לא אוהבת לשנות שמות, תמיד אני לא שלמה עם זה).

      צטט: ניצה צמרת 2007-06-21 02:00:36

      את אמיצה וחזקה. זן נדיר של אישה מיוחדת. וכמו שברק כתב כאן, ואני ממשיכה אותו, עוד מעט גם החשיפה הזו תוביל להתמכרות.

      שמרי נפשך ושמרי על עצמך.

      אוהבת, אני.  

      ניצה יקרה, תודה על הדאגה, את כל כך יקרה לליבי, מבטיחה לשמור שלא לעבור גבולות שלא מתאימים לי, ונזהרת שלא להתמכר יותר לדברים מזיקים למיניהם. אבל אם את רואה שחרגתי ולו במעט, את מוזמנת להזכיר לי.

      אוהבת המון, ליזה.

      צטט: נעם דובב 2007-06-21 02:44:09

      דימעה וחיבוק

      נעם יקר. איש ללא מילים היום. תודה גם על הדמעה וגם על החיבוק.

      צטט: נעם דובב 2007-06-21 03:25:54

      ...ותתחדשי על התמונה בעמוד שלך, יפהפיה.

      תודה רבה.

      והתודה הענקית שלי מגיעה לאורית גפני שבזכותה שונתה התמונה. יש פה אנשים נפלאים בקפה, נפלאים באמת.

        21/6/07 15:42:
      ודרך אגב, התחדשי על התמונה.
        21/6/07 15:41:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-21 08:43:48

       


      צטט: אדם לב ארי 2007-06-20 22:26:08

      "תפוח אחד חתוך לרצועות דקות דקות (ככה יש הרבה מהן)" - מנסה להרכיב מכדור אחד שני כדורים השווים לו? ;-)

       

      ידידה שלי גם... קצת גבוהה ממך וירדה עד 35~

      אפשר להגיד שמבחינה פסיכולוגית היא עדיין לא ממש יצאה מזה לגמרי. :-(

      כאשר כתבתי על זה פוסט ירדו עלי. :-/

       

      קודם כל תתחדש על השם - אדם. (למרות שכבר התרגלתי לריצ'רד, אבל בטח אתרגל גם לשם החדש די מהר).

      לגבי התפוח - תתפלא, אבל קודם כל זה נראה יותר, אז בשביל הראש זה יותר, וגם לתחושת השובע, לאכול יותר לאט זה יותר טוב, כי תחושת שובע מגיעה כ-20 דקות אחרי תחילת האכילה.

       

      מקווה שידידה שלך תצא מזה. היא מקבלת עזרה מקצועית?

      לא ראיתי את הפוסט שכתבת בנושא, אשמח אם תשים קישור.

       

       תודה. :-)

      אפשר להגיד שזה השם הישן...

       

      תחושת השובע היא כמובן גם פונ' של כמות האוכל... אם תנסי לאכול סטייק של שני קילו בשתי דקות...

       

      היא מקבלת. זה בא אצלה בגלים, תקופות שהיא מרגישה יותר טוב ותקופות פחות...

       

      אומנם אנורקסיה זו תופעה שהיתה גם בימי קדם, למשל נכתב עליה גם בכתבים שהשתמרו מיוון העתיקה, היא מסמלת באופן די מתאים את התרבות המערבית בימינו.

      ניסיתי לכתוב על זה כאן. 

      והמשכתי כאן. 

       

       

        21/6/07 13:07:

       

      צטט: יואב עינהר 2007-06-21 08:03:53

      לא מפסיק להתפעל ממך.

      דבר אחד שמוביל בכל הסיפורים שלך

      הוא כח הרצון יוצא הדופן שלך, והטוטאליות.

      את מסמנת יעד וכובשת אותו.

      קחי את היכולות האלה לאפיקים הנכונים ושום דבר לא יעמוד בפנייך.

       

      שלך

      מעריץ לא אלמוני.

       

       

       

      היא לוקחת, יואב.

      לוקחת הכי רחוק וחזק שאפשר.

       

      רואה, ליזה?

      אמרתי כבר - פלדה מחוסמת!

        21/6/07 13:03:

       

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-20 22:37:01

      וואו, עם התמונות זה הרבה יותר חזק! שמחה שיצאת מזה, ושמחה שזה יצא ועוד נשים (יש גם גברים אנורקטיים?) יקראו ואולי זה יאותת להם שיעשו סטופ לרגע ויביטו במראה אבל הפעם בצורה אחרת.

      יש גם גברים אנורקטיים.

      מעט אבל יש.

      עם אותן תופעות, ועם אותו הלך מחשבה.

        21/6/07 12:58:

      ליזה כשכתבת לי את הנושא פשוט רצתי לקרוא...

      הנושא קרוב אליי מאוד מפחד שיש לי לגבי מישהי שמאוד קרובה אליי.

      אני אתייעץ איתך בפרטי.

      פוסט חשוב ביותר בעיקר למודעות שלנו כדי לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדיי - זה כל הסוד.

      וחמודה שלי תקראי שוב את התגובה של ניצה, היא כותבת לך משהו חשוב!

        21/6/07 12:14:

      ליזה

      כוח  הרצון

      הוא  המלך של  העולם.

      מחייךוליד  מלך  עפי  רוב

      יש  מלכה...

       

        21/6/07 12:01:

       

       אני עברתי את התהליך ההפוך מטנק למרכבה.

      עכשיו אני בשלב הדיאטות המשונות להורדת עוד כמה ק"ג לקראת הקיץ

       

      (ובשום פנים אני לא מעודדת אנורקסיה, רק בחורה נורמלית שאוכלת בצורה קצת פחות נורמלית)

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=58794

        21/6/07 11:45:

      ליזה פיירמן. את בחורה עם ביצים גדולות.

      מי שמסוגלת לעמוד כך חשופה וגלויה, סימן שהנפש שלה עומדת שלמה על קרקע יציבה במיוחד. אשריך וטוב לך.

        21/6/07 11:39:

      איזה תמונה , אלוהים ....  מהממת. רק מי זו בצד ימין ?

      מכיוון שאין לי כוכבים לתת לך , אני גם לא יודע איפה משיגים בזול .....

      אני חושב שאת כבר צריכה את הירח (מה דעתך להתחיל בחלקה קטנה ?!).

      את לא מפסיקה להפתיע , יפה . יש עוד משהו שלא יודעים עלייך ?

        21/6/07 11:20:

      אין לי מילים..

       

      לכן אכתוב רק תודה על השיתוף

        21/6/07 10:53:

      תתחדשי על התמונה!

      יפהפיהנשיקה

        21/6/07 10:34:

      ליזה,

      את הכל כתבו כבר לפני, לכן אני אקצר - את מדהימה!

      שאפו על האומץ להעלות את התמונות, הן קשות לצפיה אבל מאד משרתות את המסר.

      כאבא לילדה קטנה (שבע וחצי), אני מתחלחל מהמחשבה איך הייתי מרגיש אם היא (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה) היתה מגיעה למצב כזה.

      אני חייב לך כוכב

      מיקי

        21/6/07 10:07:

      חמודה, אני כל כך שמחה ששבת לעצמך. אני זוכרת את עצמי בטירונות וגם לי לא היה מה לאכול ורזיתי המון, אך לא הגעתי לתת משקל, למזלי, או שאני כבר לא זוכרת. אך רזיתי המון - את זה אני זוכרת. ומאז אני שומרת על משקלי - כנראה שהיום אני בין 50 ק"ג ל- 52 ק"ג, הגובה שלי הוא 162 ס"מ, אני אוסיף ספורט כעת וארגיש טוב יותר.

      מאוד חשוב להיות עם 2 רגליים על הקרקע.

       

      במידה ותרצי להמשיך לשוחח עמי, אשמח להיות חברה שלך.

       

      יום נפלא,

       

      סימה 

        21/6/07 09:07:

       

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-20 22:37:01

      וואו, עם התמונות זה הרבה יותר חזק! שמחה שיצאת מזה, ושמחה שזה יצא ועוד נשים (יש גם גברים אנורקטיים?) יקראו ואולי זה יאותת להם שיעשו סטופ לרגע ויביטו במראה אבל הפעם בצורה אחרת.

      פיה יקרה שלי,

      תודה שקראת את זה לפני כולם, והיית שם בשבילי. התמונות רק ממחישות עד כמה זה נורא. מדהים כמה שמראות עלולות לתעתע במסתכל, וצריך זעזוע עמוק בשביל לראות באמת מה יש שם מולך. הלוואי שכל מי שסובל מזה יצליח לקבל את הסטופ הזה מאיפשהו, ואולי באמת סיפור כזה יכול לעזור.

      צטט: liran denesh 2007-06-20 22:40:39

      ליזה, גם אני סיימתי את י"ב במשקל 48 ק"ג לאחר שהייתי מכורה לספורט ופשוט "שכחתי" לאכול. אבל אצלי זה לא הגיע למונחים של מחלה.

       

      סתם בחורה שרוצה לרזות ולרזות.

       

      היום אני מבינה עד כמה זה חשוב לאכול נכון ולשמור על אורח חיים בריא, שבסופו של דבר גורם לי להיות הרבה יותר מאושרת.

       

      חשוב שחלקת את הסיפור

      לירן - גם אצלי זה לא הגיע למונחים של מחלה, גם אני הייתי רק בחורה שרוצה לרזות ושוכחת לאכול ומכורה לספורט. כמו שכתבתי בסוף שנים לא הסכמתי לקרוא לזה ככה. ואף אחד אחר לא קרא לזה ככה. השאלה איפה הגבול, מתי זה מפסיק להיות סתם ומתחיל להיות בעייה, כי הרי בהתנהגות אין שום שינוי, גם כששקלתי 48 כבר הייתי שם או לפחות בכיוון לשם.

       

      אין כמו אורח חיים בריא, חבל שלוקח זמן להבין את זה.

      ותודה.

      צטט: במבי. 2007-06-20 22:40:52

      ליזה,

       

      שמח מאד שהצלחת להתגבר.

       את משמשת דוגמא להרבה אנשים - לא רק בכתיבה המדהימה שלך, באומץ שלך להחשף בצורה עירומה כל כך, אלא בהעלאת הנושאים החשובים באמת כמו זה.

       

      מסיר בפניי את הכובע - את הדוגמא החיה לאיך צריך להראות הקפה. (יש עוד כמה אנשים, שיסלחו לי שאני לא מציין את שמם כדי לא להסיט מחשיבות הנושא).

      תודה רבה. באמת מחמאה ענקית בשבילי.

      והנושא הזה בימינו כל כך חשוב שכואב הלב. נערות צעירות (וגם יותר ויותר נערים) נופלים אל הפח הזה, והדרך פנימה כל כך קלה, והדרך החוצה הרבה יותר קשה.

      צטט: לא-רואה-ממטר 2007-06-20 22:44:19

      דווקא לי "מרזי מורית" אשכרה עזרו. כל-כך שנאתי ונגעלתי מגופי לאחר הלידה שהתקשרתי אליהם כשהילד היה בן חודשיים. הם שלחו לי תוכנית ל-10 ימים. עמדתי בה הכי טוב שאפשר, ואפילו יותר מזה, מסיבה אחת פשוטה: חלק מהמוצרים שהיו בתפרית אני כלל לא אוכלת. לכן הורדתי את מה שרציתי לחפף מעליי (כ-12 ק"ג) וזהו. איך שהתחלתי להכנס חזרה לג'ינסים מלפני ההריון - נרגעתי.

       ואנורקסיה - זה אכן מפחיד. טוב שיצאת מזה.

       מרזי מורית לא האשמים, הדיאטה שלהם לא בריאה  לאף אחד (גם לא לך), אבל הם בטח לא אלו שאשמים. הם עשו את מה שהיתה המטרה שלהם, הם דאגו לכך שארד במשקל בצורה מוצלחת, הבעייה היתה להפסיק את זה, וטוב שאת נרגעת כשהגעת למטרה המקורית שלך.

      צטט: netr 2007-06-20 22:54:47

      אני שמחה שיצאת מזה. ותודה על החשיפה, דרוש לזה הרבה אומץ.

      תודה לך נטע. אם רק היינו יודעים כמה מסביבנו סבלו/סובלים מהעניין. אני מקווה שהפוסט הזה יוכל להזכיר לנו איך כל אחד יכול להיות שם בעצם.

      צטט: simple 2007-06-20 23:15:19

      כמה עצב יש בפנים של "הילדה" בתמונה.

      והתמונה שלך בפוסט זוהרת.

      הולם אותך זוהר

      ככה אני אוהבת אותך.

      ומוסיפה לך גם זוהר של כוכבים.

      העצב הזה הוא בעיקר העובדה שרואים כל עצם, רזון מוגזם הוא לא דבר יפה במיוחד, ובתמונה שם רואים איך הבגדים תלויים, שזה מפחיד.

      ותודה. גם על הכוכב.

        21/6/07 08:50:

       

      גם אני בתיכון שקלתי 58 (אבל הייתי 177 ס"מ) מחייך

       

      שמחה שיצאת מזה. האובססיה הזאת נשמעת מזעזעת, וגם התיאור הפיסי.

       

      נושא מאוד חשוב שהועלה.

       

      אולי אם מודל החיקוי בחברה לא היו דוגמניות אנורקסיות, זה לא היה קורה.

       

      לדעתי כולם צריכים ללמוד מזה (נערות, הורים, גברים) ולשנות בהתאם.

        21/6/07 08:43:

       

      צטט: מביטה 2007-06-20 21:18:25

      לא יכולה למצוא את המילים.

       

      במקום זה משאירה כאן כוכב על החשיפה, כי זה כל כך חשוב.

      זה שאת כאן זה כבר המון מבחינתי, גם ללא מילים.

      ותודה על הכוכב.

      צטט: אביב מצא 2007-06-20 21:55:06

      הרבה לא בנות לא יצאו אף פעם מהמצב אליו נקלעת.

      את ברת מזל, וגם אמיצה ומיוחדת בצורה בלתי רגילה.

      מזל גדול לצאת מסחרור מסוכן שכזה.

      אני מופרעת (זה בדרך כלל לחיוב) - ככה אני מגדירה אותי בדרך כלל.

      המון תודה.

      צטט: בתיה בכר 2007-06-20 22:22:01

      ליזה, פוסט חשוב במיוחד. כל הכבוד על החשיפה, ההבנה והרצון להסביר.

      הלוואי והיה לי כוכב כי מגיע לך. אחזור כשהמלאי יוחדש.

       בתיה שלי - החלטתי לחשוף את זה אחרי התלבטות, כי זה באמת פוסט חושף אפילו יחסית לאחרים שהיו לי. החלטתי שכן, אחרי ששתי הבנות שאיתן התייעצתי אמרו כמה זה נגע וכמה זה חשוב, אז החלטתי שזה שווה את זה ופרסמתי.

      צטט: michal_he 2007-06-20 22:25:29

      ליזוש, מרגשת ומרתקת כמו שאת יודעת.

      סיפור מדהים, הגעת לנקודה ממנה בדרך כלל מאוד קשה לצאת ולחזור לחיים בריאים.

      כל הכבוד לך על הכנות והפתיחות :-)

      תודה מיכל.

      טוב שזה רק סיפור עכשיו, פעם אלו היו החיים שלי למרות שאפילו לי כבר קשה להאמין בזה.

      צטט: אדם לב ארי 2007-06-20 22:26:08

      "תפוח אחד חתוך לרצועות דקות דקות (ככה יש הרבה מהן)" - מנסה להרכיב מכדור אחד שני כדורים השווים לו? ;-)

       

      ידידה שלי גם... קצת גבוהה ממך וירדה עד 35~

      אפשר להגיד שמבחינה פסיכולוגית היא עדיין לא ממש יצאה מזה לגמרי. :-(

      כאשר כתבתי על זה פוסט ירדו עלי. :-/ 

       

      קודם כל תתחדש על השם - אדם. (למרות שכבר התרגלתי לריצ'רד, אבל בטח אתרגל גם לשם החדש די מהר).

      לגבי התפוח - תתפלא, אבל קודם כל זה נראה יותר, אז בשביל הראש זה יותר, וגם לתחושת השובע, לאכול יותר לאט זה יותר טוב, כי תחושת שובע מגיעה כ-20 דקות אחרי תחילת האכילה.

       

      מקווה שידידה שלך תצא מזה. היא מקבלת עזרה מקצועית?

      לא ראיתי את הפוסט שכתבת בנושא, אשמח אם תשים קישור.

        21/6/07 08:27:

       

      צטט: נטע וינריב 2007-06-20 20:30:28

      חשבתי שאת משהו מיוחד אבל עכשיו אני בטוחה.

      מורידה את הכובע בפניך.

      ושוב מככבת.

      נטע - את מקסימה. תודה.

      צטט: ליאור רועי 2007-06-20 20:32:13

      אני שמחה שהתנערת.

      עשית לי לחשוב על חברה שהתרחקה לי..

      שמעתי שהיא בסדר עכשיו, אבל עם אנורקסיה הכל זמני. מאוד זמני.

      מפחיד לאללה.

      אני כל כך שמחה שמשהו ניער אותי, כמו לפקוח עיניים בבת אחת.

      מקווה שהחברה שלך שהתרחקה בסדר, יש כאלה שעוברות שבעה מדורי גיהנום עם המחלה הזו.

      בעיקר מפחידה הקלות שבה אפשר להגיע לשם. פסע מאיתנו.

      צטט: dananda 2007-06-20 20:33:45

      סיפור מצמרר, ולצערי מוכר. בגיל 15 עברתי משהו דומה רק שאני הייתי כמעט מטר ושבעים ועם כל קילוגרם שנשר הגיעו הצעות דוגמנות ופיתיונות כאלה ואחרים, לשמחתי זה לא ממש עניין אותי, ובמשקל של כמעט 45 קילו כשהמחזור החודשי הלך ונעלם, נבהלתי והבנתי שהגיע הזמן להפסיק. ובתור מישהי שאוהבת את החיים, עצרתי את התהליך בזמן.

      מה שלי היה עצוב שבתקופת ילדותי לא היתה מודעות לתזונה בריאה, ובעית ההשמנה בארצות הברית בעיקר בקרב ילדים הולכת ונהיית אימתנית, ואנחנו צועדים מאחוריהם בגאון. כנ"ל אנורקסיה. ומאז החל להתגבש לי חזון לעשיית מהפיכה בינלאומית  בנושא. החזון החל לקרום עור וגידים לאחרונה, וכאשר יתקדם, מבטיחה לשתף.

      אוי דנה, מי יכול להבין זאת כמו מי שחווה את זה בעצמו. ותראי כמה יפה זה נראה להיות חסרת גרם אחד של שומן. טוב שמשהו הצליח לנער את שתינו משם ולהבהיל, טוב שמשהו עצר מבעדנו להרזות את עצמנו עד מוות.

      התזונה היום הולכת לקיצוניות או הרבה יותר מדי מה שגורם להשמנת יתר, או הרבה פחות מדי לכיוון האנורקסיה, כולנו צריכים למצוא את האיזון ולחנך את ילדינו לשם. אני מחכה שתשתפי, נראה לי חשוב מאוד.

      צטט: shir 2007-06-20 20:37:10

      מצמרר. וכתבת מרתק. הבעייה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה מהכרות משפחתית מאוד מאוד מאוד קרובה וכאובה עם הנושא ועם העיוותים המתלווים לכך, היא שמי שקוראת והנגע מקנן בתוכה, יכולה לקחת באופן מעוות לחלוטין מהפוסט דווקא את תפריט הרעב שנתת, לחייה.

      כמעט לכל אחד מאיתנו יש מישהי (או מישהו) שקרובה אליו שעברה/עוברת את זה. מי שקוראת והנגע מקנן בתוכה לא צריכה שאני אתן לה תפריט הרעבה עצמית, היא יכולה למצוא דרכים רבות לעשות זאת, להרעיב זה די קל לא צריך אפילו תפריט בשביל זה.

      אני מקווה שאם מישהי קוראת והנגע מקנן בתוכה אולי היא תתנער ותחשוב שוב על העניין, כי אפשר למות מזה, זה באמת מסוכן.

      צטט: ויק. 2007-06-20 21:10:00

      מבינה לגמרי

      גם אני עברתי משהו דומה

      הייתי בולמית

      בכל אופן כל הכבוד על האומץ

      פוסט כזה יכול לפתוח עיניים להרבה אנשים שצריכים זאת

      אוהבת המון

       

      ויק.

      ויק נשמתי,

      תודה לך על הכל.

      אם יהיה בך הכוח לכתוב פוסט על הנושא מנקודת מבטך אני אהיה הראשונה לקרוא. מחזקת את ידייך, גיבורה שכמוך.

        21/6/07 08:17:

       

      צטט: noa.ost 2007-06-20 19:54:44

      כוכב.

      התמונה ממש מבהילה- רואים שהיית רזה מדי לא רק לפי הגוף אלא גם לפי הפנים, עם הפצעים...זו תוצאה ישירה של תזונה גרועה.

       

      תשמעי, מזל שיכולת להוציא את עצמך מזה במו ידייך.

      לא לכולן יש את המודעות לזה.

       

      נועה

      (שפעם הייתה שמנה)

      התמונה בהחלט מבהילה, עוד יותר מבהיל שראיתי את עצמי מול המראה ולא ראיתי את זה בכלל ככה. מפחיד.

      המעבר מדיאטה רצינית לאנורקסיה הוא מרחק של צעד קטנטן ובלתי מורגש, כל הכבוד שהצלחת לרזות בצורה בריאה מבלי ליפול לבור העמוק הזה.

      צטט: פוקסי 2007-06-20 20:05:12

      כאב לבת מתבגרת חשוב לי מאד שהיא תשמר לעצמה מאנורקסיה

      פוסט חשוב וכואב תודה שהבאת את הנושא לתשומת הלב

      צריך לשמור על הבנות שלנו, לפעמים הן לא יכולות לראות בעצמן.

      העליתי את הפוסט הזה בעקבות פוסט של מאי שעסק בבולימיה, הנושא מאוד חשוב ויש כל כך הרבה בנות שכבר שם.

      צטט: אורית גפני 2007-06-20 20:06:16

      ליזה - איזה אומץ!

      חבל שבנות בגיל הנכון לא נמצאות באתר הזה... כל כך חשוב שהן יקראו ויבינו.

      אולי צריך לחשוב איפה כן לפרסם את זה.. מפני שאני לא ממש מאמינה בהרצאות של יועצות בבתי ספר התיכוניים.

      כל הכבוד על האופי החזק - יכול להיות שבתחילה הוא הכניס אותך לזה, אבל הוא גם מה שהוציא אותך מהעניין.

      מהתמונה שלך היום רואים - יופי ומאור עיניים.

      תודה

      אולי הרצאות של בחורות שהיו שם בבתי הספר התיכוניים יתאימו יותר, זה תמיד יותר משמעותי מאשר סתם איש מקצוע שמדבר על הנושא.

      והתמונה שלי - אורית היקרה, אני מודה לך מקרב לב על שהצעת לעזור לי לבחור תמונה חדשה ולסדר אותה והשקעת כל כך הרבה זמן ומרץ בשבילי. את מדהימה.

      תודה לך.

      צטט: levana feldman 2007-06-20 20:09:25

      ליזה,

      יש לך הרבה מזל שיצאת מזה בזמן...

      אני שמחה עבורך.

      זה נושא חשוב וכאוב ביותר.

       באמת מזל גדול. תודה לבנה.

      צטט: יגאל שתיים 2007-06-20 20:10:07

      המשונה הוא, שהתמונות שהוספת (באומץ ראוי להערכה)

      נראות בדיוק כמו הפרסומות של "מרזי מורית" - לפני ואחרי.

      רק שבצילומים שלך, לא היה מפיק עם צ'ק ביד שיגיד: "צ'יז !".

      .

      יופי, שרדת :-)

       התלבטתי בכלל אם להעלות את כל הפוסט הזה ושתיים מבנות הקפה הנפלאות סייעו לי בהחלטה. ידעתי שאם אעלה אותו אוסיף את התמונות הללו.

      מתברר שלשרוד זה באמת לא טריוויאלי.

      צטט: mai7 2007-06-20 20:15:26

       

      צטט: אורית גפני 2007-06-20 20:06:16

      ליזה - איזה אומץ!

      חבל שבנות בגיל הנכון לא נמצאות באתר הזה... כל כך חשוב שהן יקראו ויבינו.

      אולי צריך לחשוב איפה כן לפרסם את זה.. מפני שאני לא ממש מאמינה בהרצאות של יועצות בבתי ספר התיכוניים.

      כל הכבוד על האופי החזק - יכול להיות שבתחילה הוא הכניס אותך לזה, אבל הוא גם מה שהוציא אותך מהעניין.

      מהתמונה שלך היום רואים - יופי ומאור עיניים.

      תודה

       

      הבנות אולי לא כאן. אבל יש פה כל כך הרבה הורים לנערות ונערים מתבגרים והיום האנורקסיה גולשת אל ילדות צעירות מאוד. ויש פה חלק מאוד חשוב: עירנות של ההורים.

      ליזה מדהימה, היא הצליחה להגיע לבד לתובנות. היא לא היחידה. אני מעריצה אותה על הפוסט הזה ובפרט על התמונות - ליזה את אדירה ! - ילדות קטנות אינן יכולות לבד. וכאן נכנס התפקיד של ההורים, עירנות. עירנות כפולה ומכופלת. חייבים להיות ערים כבר בהתחלה, אחר כך מאוד קשה לעצור את כדור השלג (אף אם עדיין אפשרי).

       

      ולך ליזה.

      ריגשת. מאוד. בעצם האיכפתיות, בעצם הרצון להחדיר מודעות. ואת בטח כבר מבינה שגיליתי פתאום דרך הפוסט שלך שגם אני אי- שם כנראה טעמתי טעם דל של אנורקטיות. פשוט לא קראתי לה כך. היום, בעצם הפוסט הזה אני מבינה.

       

      מגיע לך כוכב. מקווה שנשאר לי..

      בכל מקרה אני רוצה שתדעי שאת ה-כוכב פה.

      את מדהימה !

      מאי היקרה, את בעצם העלית אצלי את כל הנושא החשוב הזה, תודה לך.

      מתברר שיש כל כך הרבה כאלה מין אנורקטיות סמויות שפשוט לא מוגדרות ככה, כי לאף אחת לא נראה ש"לא לאכול" זה כבר נחשב.

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-06-20 20:26:18

      ליזה. וידוי מדהים ומצמרר. איך זה כ"כ קרוב וכמה צריך לעקוב. איך הצלחת לצאת מזה בכוחות עצמך. זה הקטע המיוחד בסיפור.

      חברה של אחותי מתמחה בנושא של הפרעות אכילה לדבריה התופעה רק מתפשטת. גם גברים. בכל הרמות הסוציו אקונומיות. מגפה.

      בהחלט תופעה שמתפשטת ולא במפתיע, דוחפים אותנו לזה בכל הכוח. צריך לעקוב באופן צמוד אחרי הילדים, לשים לב שלא קורה משהו משונה במשקל.

      והמון תודה יקירה.

        21/6/07 08:03:

      לא מפסיק להתפעל ממך.

      דבר אחד שמוביל בכל הסיפורים שלך

      הוא כח הרצון יוצא הדופן שלך, והטוטאליות.

      את מסמנת יעד וכובשת אותו.

      קחי את היכולות האלה לאפיקים הנכונים ושום דבר לא יעמוד בפנייך.

       

      שלך

      מעריץ לא אלמוני.

       

       

       

        21/6/07 07:45:

      כל בחורה נושאת על עצמה הפרעת אכילה. מספיק לעלעל בתגובות לפוסט שלך, כמה "גם אני!" היו שם... ולא, אין לי פתרון לזה. לצערי הרב גם אלפי סיפורים כמו שלך, שיתפרסמו בכל מקום שבנות עשרה קוראות בו, לא יעשו את ההבדל. השינוי צריך להיות בסיסי יותר, במודל היופי האידיאלי.

       

      אז אולי לא יהיה לפוסט שלך אפקט "מתקן", אבל הוא כתוב נפלא ומעביר את המסר.

        21/6/07 07:40:

       

      צטט: נעם דובב 2007-06-21 03:25:54

      ...ותתחדשי על התמונה בעמוד שלך, יפהפיה.

      והתמונה מימין לתרום למוזיאון

        21/6/07 07:04:

      חשוב חשוב חשוב !!!

       

      חשוב להראות שאפשר, מותר ורצוי לעצור את ההתדרדרות.

       

      והלוואי ונצליח באמת להשתחרר מכבלי ההרס העצמי הזה שאנחנו מאמצות לא פעם רק בזכות הרצון ליישר קוו עם הנורמות המעוותות שנפוצו.

        21/6/07 06:55:

       

      צטט: twista 2007-06-21 06:24:26

      האנורקסיה היא המחלה הכי תרבותית שיש - נגזרת ישירה של התרבות המערבית, וזה כמובן גם לא פסח עלינו. לא עשיתי סקר, אבל הכרתי הרבה בחורות שבעברן הטינאייג'רי התמכרו לרזון בצורה זו או אחרת.

      כיכבתי אותך ליזה, על הכתיבה ועל האומץ, אבל רציתי לשאול אותך שאלה כנה:

      אם לא היית סובלת מאנרוקסיה, אלא מהשמנת יתר, גם אז היית מפרסמת תמונות לא מחמיאות שלך?

       

       אנורקסיה מאוד נפוצה בהודו, סומליה ומדינות רבות נוספות השייכות לעולם השלישי (הלא "מערבי") דווקא השמנת יתר היא מאוד נדירה מחוץ לעולם ה"מערבי".

        21/6/07 06:24:

      האנורקסיה היא המחלה הכי תרבותית שיש - נגזרת ישירה של התרבות המערבית, וזה כמובן גם לא פסח עלינו. לא עשיתי סקר, אבל הכרתי הרבה בחורות שבעברן הטינאייג'רי התמכרו לרזון בצורה זו או אחרת. 

      כיכבתי אותך ליזה, על הכתיבה ועל האומץ, אבל רציתי לשאול אותך שאלה כנה:

      אם לא היית סובלת מאנרוקסיה, אלא מהשמנת יתר, גם אז היית מפרסמת תמונות לא מחמיאות שלך? 

       

        21/6/07 06:15:

      אוי, כמה כואב!

       

      כל כוכבי השמיים לא יספיקו

      כדי להביע את ההערכה על החוזק,

      שהביא אותך להיחלצות!

      בזכותו את אתנו,

      ובזכותו את מה שאת!

        21/6/07 05:42:

      לא יאומן.

      חשוב.

      אמיץ.

      מלמד.

      נכון.

      מנער.

      כל הכבוד.

      *

        21/6/07 05:06:

      שולח לך נקניקיה :)

       

      (נגמרו הכוכבים). 

        21/6/07 03:46:

      כמה אמיצה ומופלאה את,

      כמה נפלא את יודעת להביא את הדברים מתוכך, מהאמת שלך, בלי פוזות ובלי הטפה,

      וזו הסיבה שהם נכנסים לכל כך הרבה אנשים ללב,

       

      מכירה באופן אישי,

      דווקא מהזמן של אחרי הצבא,

      הייתי שם עד איזה נקודה מסתורית שבה הבנתי את הסיבות הפסיכולוגיות לכל זה, ורק ככה יכולתי לפצח אותן,

      ומאז אוכל הוא לא עניין יותר,

      ונשארה מתנה שכבר תהיה שם לכל החיים,

      של הקשבה מלאה לגוף ולרצונות שלו,

      והוא מצידו גומל

      (רק הצ'יפס נשאר גם אצלי צרוב כרעל, בזה לא נוגעים)

       

      יש מצב שאנחנו תאומות שהופרדו עם כל ההזדהות הזו?

       

      ואת יפהפיה בתמונה החדשה עוד יותר מאשר בקודמת

        21/6/07 03:25:
      ...ותתחדשי על התמונה בעמוד שלך, יפהפיה.
        21/6/07 02:44:

      דימעה וחיבוק

       

       

      את אמיצה וחזקה. זן נדיר של אישה מיוחדת. וכמו שברק כתב כאן, ואני ממשיכה אותו, עוד מעט גם החשיפה הזו תוביל להתמכרות.

      שמרי נפשך ושמרי על עצמך.

      אוהבת, אני.  

        21/6/07 01:44:

      ליזה,

       

      את אמיצה!

       

      המון-על-ליזה 

      זה שם מקסים 

      אבל

      האשה הלבושה הכי עירומה בקפה 

      פשוט הרבה יותר טוב... לוקח אותה בסיבוב 

       

      את מתבקשת

      לערוך הצבעה 

       

      ברק 

        21/6/07 00:33:

       

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-20 22:37:01

      וואו, עם התמונות זה הרבה יותר חזק! שמחה שיצאת מזה, ושמחה שזה יצא ועוד נשים (יש גם גברים אנורקטיים?) יקראו ואולי זה יאותת להם שיעשו סטופ לרגע ויביטו במראה אבל הפעם בצורה אחרת.

       יש גברים אנורקטים, אם כי זה יותר נדיר.

      זאת מחלה נפשית ולא גופנית. (כמובן שעם תזונה לקויה וחסרה הגוף יכול לחלות, בעיקר דלקות פרקים, חוסר חמצן ועוד כמה דברים). 

        21/6/07 00:17:

      זה רק מראה איזו חזקה את.

      יפה שחזרת :)

        20/6/07 23:15:

      כמה עצב יש בפנים של "הילדה" בתמונה.

      והתמונה שלך בפוסט זוהרת.

      הולם אותך זוהר

      ככה אני אוהבת אותך.

      ומוסיפה לך גם זוהר של כוכבים.

        20/6/07 22:54:
      אני שמחה שיצאת מזה. ותודה על החשיפה, דרוש לזה הרבה אומץ.
        20/6/07 22:44:

      דווקא לי "מרזי מורית" אשכרה עזרו. כל-כך שנאתי ונגעלתי מגופי לאחר הלידה שהתקשרתי אליהם כשהילד היה בן חודשיים. הם שלחו לי תוכנית ל-10 ימים. עמדתי בה הכי טוב שאפשר, ואפילו יותר מזה, מסיבה אחת פשוטה: חלק מהמוצרים שהיו בתפרית אני כלל לא אוכלת. לכן הורדתי את מה שרציתי לחפף מעליי (כ-12 ק"ג) וזהו. איך שהתחלתי להכנס חזרה לג'ינסים מלפני ההריון - נרגעתי.

       ואנורקסיה - זה אכן מפחיד. טוב שיצאת מזה.

        20/6/07 22:40:

      ליזה,

       

      שמח מאד שהצלחת להתגבר.

       את משמשת דוגמא להרבה אנשים - לא רק בכתיבה המדהימה שלך, באומץ שלך להחשף בצורה עירומה כל כך, אלא בהעלאת הנושאים החשובים באמת כמו זה.

       

      מסיר בפניי את הכובע - את הדוגמא החיה לאיך צריך להראות הקפה. (יש עוד כמה אנשים, שיסלחו לי שאני לא מציין את שמם כדי לא להסיט מחשיבות הנושא).

       

       

        20/6/07 22:40:

      ליזה, גם אני סיימתי את י"ב במשקל 48 ק"ג לאחר שהייתי מכורה לספורט ופשוט "שכחתי" לאכול. אבל אצלי זה לא הגיע למונחים של מחלה.

       

      סתם בחורה שרוצה לרזות ולרזות.

       

      היום אני מבינה עד כמה זה חשוב לאכול נכון ולשמור על אורח חיים בריא, שבסופו של דבר גורם לי להיות הרבה יותר מאושרת.

       

      חשוב שחלקת את הסיפור

        20/6/07 22:37:

      וואו, עם התמונות זה הרבה יותר חזק! שמחה שיצאת מזה, ושמחה שזה יצא ועוד נשים (יש גם גברים אנורקטיים?) יקראו ואולי זה יאותת להם שיעשו סטופ לרגע ויביטו במראה אבל הפעם בצורה אחרת.

        20/6/07 22:26:

      "תפוח אחד חתוך לרצועות דקות דקות (ככה יש הרבה מהן)" - מנסה להרכיב מכדור אחד שני כדורים השווים לו? ;-)

       

      ידידה שלי גם... קצת גבוהה ממך וירדה עד 35~

      אפשר להגיד שמבחינה פסיכולוגית היא עדיין לא ממש יצאה מזה לגמרי. :-(

      כאשר כתבתי על זה פוסט ירדו עלי. :-/ 

       

        20/6/07 22:25:

      ליזוש, מרגשת ומרתקת כמו שאת יודעת.

      סיפור מדהים, הגעת לנקודה ממנה בדרך כלל מאוד קשה לצאת ולחזור לחיים בריאים.

      כל הכבוד לך על הכנות והפתיחות :-)

        20/6/07 22:22:

      ליזה, פוסט חשוב במיוחד. כל הכבוד על החשיפה, ההבנה והרצון להסביר.

      הלוואי והיה לי כוכב כי מגיע לך. אחזור כשהמלאי יוחדש.

       

        20/6/07 21:55:

      הרבה לא בנות לא יצאו אף פעם מהמצב אליו נקלעת.

      את ברת מזל, וגם אמיצה ומיוחדת בצורה בלתי רגילה.

        20/6/07 21:18:

      לא יכולה למצוא את המילים.

       

      במקום זה משאירה כאן כוכב על החשיפה, כי זה כל כך חשוב.

        20/6/07 21:10:

      וכמובן

      כוכבת!!!

        20/6/07 21:10:

      מבינה לגמרי

      גם אני עברתי משהו דומה

      הייתי בולמית

      בכל אופן כל הכבוד על האומץ

      פוסט כזה יכול לפתוח עיניים להרבה אנשים שצריכים זאת

      אוהבת המון

       

      ויק.

       

        20/6/07 20:37:

      מצמרר. וכתבת מרתק. הבעייה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה מהכרות משפחתית מאוד מאוד מאוד קרובה וכאובה עם הנושא ועם העיוותים המתלווים לכך, היא שמי שקוראת והנגע מקנן בתוכה, יכולה לקחת באופן מעוות לחלוטין מהפוסט דווקא את תפריט הרעב שנתת, לחייה.

       

        20/6/07 20:33:

      סיפור מצמרר, ולצערי מוכר. בגיל 15 עברתי משהו דומה רק שאני הייתי כמעט מטר ושבעים ועם כל קילוגרם שנשר הגיעו הצעות דוגמנות ופיתיונות כאלה ואחרים, לשמחתי זה לא ממש עניין אותי, ובמשקל של כמעט 45 קילו כשהמחזור החודשי הלך ונעלם, נבהלתי והבנתי שהגיע הזמן להפסיק. ובתור מישהי שאוהבת את החיים, עצרתי את התהליך בזמן.

      מה שלי היה עצוב שבתקופת ילדותי לא היתה מודעות לתזונה בריאה, ובעית ההשמנה בארצות הברית בעיקר בקרב ילדים הולכת ונהיית אימתנית, ואנחנו צועדים מאחוריהם בגאון. כנ"ל אנורקסיה. ומאז החל להתגבש לי חזון לעשיית מהפיכה בינלאומית  בנושא. החזון החל לקרום עור וגידים לאחרונה, וכאשר יתקדם, מבטיחה לשתף.

        20/6/07 20:32:

      אני שמחה שהתנערת.

      עשית לי לחשוב על חברה שהתרחקה לי..

      שמעתי שהיא בסדר עכשיו, אבל עם אנורקסיה הכל זמני. מאוד זמני.

      מפחיד לאללה.

        20/6/07 20:30:

      חשבתי שאת משהו מיוחד אבל עכשיו אני בטוחה.

      מורידה את הכובע בפניך.

      ושוב מככבת.

      ליזה. וידוי מדהים ומצמרר. איך זה כ"כ קרוב וכמה צריך לעקוב. איך הצלחת לצאת מזה בכוחות עצמך. זה הקטע המיוחד בסיפור.

      חברה של אחותי מתמחה בנושא של הפרעות אכילה לדבריה התופעה רק מתפשטת. גם גברים. בכל הרמות הסוציו אקונומיות. מגפה.

        20/6/07 20:15:

       

      צטט: אורית גפני 2007-06-20 20:06:16

      ליזה - איזה אומץ!

      חבל שבנות בגיל הנכון לא נמצאות באתר הזה... כל כך חשוב שהן יקראו ויבינו.

      אולי צריך לחשוב איפה כן לפרסם את זה.. מפני שאני לא ממש מאמינה בהרצאות של יועצות בבתי ספר התיכוניים.

      כל הכבוד על האופי החזק - יכול להיות שבתחילה הוא הכניס אותך לזה, אבל הוא גם מה שהוציא אותך מהעניין.

      מהתמונה שלך היום רואים - יופי ומאור עיניים.

      תודה

       

      הבנות אולי לא כאן. אבל יש פה כל כך הרבה הורים לנערות ונערים מתבגרים והיום האנורקסיה גולשת אל ילדות צעירות מאוד. ויש פה חלק מאוד חשוב: עירנות של ההורים.

      ליזה מדהימה, היא הצליחה להגיע לבד לתובנות. היא לא היחידה. אני מעריצה אותה על הפוסט הזה ובפרט על התמונות - ליזה את אדירה ! - ילדות קטנות אינן יכולות לבד. וכאן נכנס התפקיד של ההורים, עירנות. עירנות כפולה ומכופלת. חייבים להיות ערים כבר בהתחלה, אחר כך מאוד קשה לעצור את כדור השלג (אף אם עדיין אפשרי).

       

      ולך ליזה.

      ריגשת. מאוד. בעצם האיכפתיות, בעצם הרצון להחדיר מודעות. ואת בטח כבר מבינה שגיליתי פתאום דרך הפוסט שלך שגם אני אי- שם כנראה טעמתי טעם דל של אנורקטיות. פשוט לא קראתי לה כך. היום, בעצם הפוסט הזה אני מבינה.

       

      מגיע לך כוכב. מקווה שנשאר לי..

      בכל מקרה אני רוצה שתדעי שאת ה-כוכב פה.

      את מדהימה !

        20/6/07 20:10:

      המשונה הוא, שהתמונות שהוספת (באומץ ראוי להערכה)

      נראות בדיוק כמו הפרסומות של "מרזי מורית" - לפני ואחרי.

      רק שבצילומים שלך, לא היה מפיק עם צ'ק ביד שיגיד: "צ'יז !".

      .

      יופי, שרדת :-)

        20/6/07 20:09:

      ליזה,

      יש לך הרבה מזל שיצאת מזה בזמן...

      אני שמחה עבורך.

      זה נושא חשוב וכאוב ביותר.

        20/6/07 20:06:

      ליזה - איזה אומץ!

      חבל שבנות בגיל הנכון לא נמצאות באתר הזה... כל כך חשוב שהן יקראו ויבינו.

      אולי צריך לחשוב איפה כן לפרסם את זה.. מפני שאני לא ממש מאמינה בהרצאות של יועצות בבתי ספר התיכוניים.

      כל הכבוד על האופי החזק - יכול להיות שבתחילה הוא הכניס אותך לזה, אבל הוא גם מה שהוציא אותך מהעניין.

      מהתמונה שלך היום רואים - יופי ומאור עיניים.

      תודה

        20/6/07 20:05:

      כאב לבת מתבגרת חשוב לי מאד שהיא תשמר לעצמה מאנורקסיה

      פוסט חשוב וכואב תודה שהבאת את הנושא לתשומת הלב

        20/6/07 19:54:

      כוכב.

      התמונה ממש מבהילה- רואים שהיית רזה מדי לא רק לפי הגוף אלא גם לפי הפנים, עם הפצעים...זו תוצאה ישירה של תזונה גרועה.

       

      תשמעי, מזל שיכולת להוציא את עצמך מזה במו ידייך.

      לא לכולן יש את המודעות לזה.

       

      נועה

      (שפעם הייתה שמנה)

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין