בכל ערב שעובר, הזיכרון מכה בי ללא רחם. אין לו עיתוי קבוע, או נסיבות מוגדרות שניתן לציינן על מנת להכפיפו לתודעה. המאהבת יושבת אל מול חוף הים, אל מול צוק, עץ, או צל הרים כהרים. החלום איננו מניח לה להתרפק על הדשא או לאחוז ממש בידיים מלוכלכות מעפר, השמש שוקעת שקיעה איטית ואכזרית אל הים החונק אותה. היא לובשת שמלה אפורה, חסרת זוהר, קרועה ומלוכלכת. היא נאבקת בה, בכל כוחה, ומתפתה להיכבש על ידי זוג העיניים הצופות בה, עיניו של הציד המביטות בה מעבר לעלי היער. המאהבת, בשיא התמסרותה לטבע, היא בודדה. הצייד איננו יכול לכבוש את עצמו, הוא מתקרב אליה, יושב לידה ומביט בה מקרוב. המחווה הגופנית הפשוטה ביותר מספיקה: עליו רק להושיט את זוג זרועותיו אליה, אך הוא עצור, מכונס בתוכו. חרדתו מושלת בו, היא לא תיתן לו לפרוש את זרועותיו. חרדת הסירוב מובעת בשיתוק ושתיקת האדם להפציר בה "תני לי אותך". בהבנה אילמת היא פורשת את זרועותיה ומניחה להן להיכרך סביבה. מסביב, אני רואה בעיני רוחי אנשים, מציצים, צוחקים ולועגים. האם זו הפרנויה שלי בלבד? החלום איננו מאפשר לדעת זאת. אבל הם לא נותנים לנו לאהוב. |