לפני יותר שנה כתבתי כאן פוסט על הסרט "החיים על פי אגפא" ועל השיר הנפלא "במקום הזה" שמופיע בו.
כיניתי בו את עצמי "ספוג של תרבות" והסברתי מה היתרון בלהיות כזה:
"הדבר הזה, שיצירה מסוימת משאירה בך משהו. זה יכול להיות משהו קטנטן. משפט אחד שנון שאיזה מישהו ניסח בסרט שאולי כולו מחורבן. אפילו בדיחה. רעיון שמישהו העלה, או ניסוח שנכנס לך לתודעה (ואולי אפילו קצת משנה אותה) ונחקק בה. הרבה פעמים שווה לבזבז שעתיים של סרט בינוני בשביל חצי דקה של משפט כזה (הבעיה שלרוב בסרטים בינוניים קשה למצוא מציאות כאלה)".
ואכן, בגלל "הדבר הזה" אני צורך לפעמים מוסיקה, ספרים, סרטים ותוכניות טלויזיה שמראש יש לי סימן שאלה לגבי מידת העניין שלי בהם. מי יודע, אולי איפושהו במהלך 200 העמודים האלה ימצא רעיון אחד שישאר לי בראש. אולי בכל הסרט הבינוני הזה מישהו ישלוף ציטוט אחד ששווה לקחת אותו איתך, כזה ששווה לעשות עבורו טרייד-אין של שעתיים. לרוב, אגב, זה לא קורה. יצירה לא טובה היא יצירה לא טובה, ואם היא משאירה בך איזה חותם - הוא בד"כ הרושם השלילי שקיבלת ממנה (אפרופו הפוסט על "קורבן האהבה").
אבל לפעמים זה כן קורה. ולפעמים זה אפילו קורה במקומות שהכי לא היית מצפה מהם. מקומות שאפילו אי אפשר ממש להגדיר כ"תרבות" או כ"יצירה".
ראיונות פרומו, למשל.
כל אותם ראיונות שמתפרסמים בעיתונים ובמגזינים, ובהם נתבע האמן המייחצ"ן התורן לשטוח את סיפור חייו הכאוב ואת כל צרותיו, כדי שהכתב יעשה טובה וגם יכניס איזו חצי פיסקה על הדיסק/סרט/ספר החדש שלשמו בכלל התכנסנו. חוליות חיפוש של גששים בדווים מחפשות עד עכשיו, למשל, את התוכן שקשור לאלבומו של זיו רובינשטיין "כאילו אין ים" באותו ראיון שפורסם ב"7 ימים" לרגל יציאתו. איכשהו בין כל המישל-פייפר-גייט וסיפורי הנפילה לסמים (הם תמיד נופלים לסמים), קצת נשכחה שם העובדה שההתכנסות נועדה לקדם דיסק חדש. זה קונספט מעניין, לראיין מישהו לרגל צאת יצירתו, וכמעט לא לדבר על היצירה. הוא גם שבלוני להפליא. האמנים מקפידים לשחק את המשחק ולספק את הסחורה לה מצפים (לא פעם גם מתנים להם מראש את קיום הראיון באספקת ליטרת הבשר הרצויה. לא סתם החליט אמיר פיי גוטמן לחשוף שה"פיי" הוא קיצור ל"פייגלע" בדיוק כשגם דיסק חדש שלו יצא מהארון. כך מסתבר שאין זמר שלא חווה משבר קשה ואין שחקנית/דוגמישה, יפה ככל שתהיה, שלא סוחבת עד היום תסביך לגבי המראה שלה, כי כשהיתה קטנה היתה סוג של ברווזון מכוער ("הייתי ממש טום בוי. הייתי משחקת עם הבנים ומטפסת על עצים. רק בגיל 20 התנקו לי הפנים והתחיל לצמוח לי החזה, ופתאום בנים התחילו לשים לב אלי"). היינו שם, קראנו את זה (במליון גרסאות), ורק הקורבן התורן מתחלף מדי שבוע.
אז מי היה חושב שבים הבנאליות הזה אפשר יהיה לקושש איזה משפט שילך איתך הלאה, אל מעבר לערימות העיתונים הזמניות של הסופ"ש התורן? מסתבר שאפשר. הנה שתי הוכחות:
1. אני כבר לא זוכר מה היתה הסיבה לראיון האחרון של שלומי שבת ב"7 לילות". אני מניח שזה כבר אומר משהו על מידת היעילות של ראיונות הפרומו האלה (לא שאני קהל היעד הפוטנציאלי של שבת). אני גם לא זוכר בדיוק את כל נושאי הראיון הזה. אני כן זוכר שכמצופה סיפר שבת על איזה משבר נפשי תורן, משהו על בדידות ותסכול וכל כאב הראש הרגיל. בין השאר סיפר שם איך לפעמים היה יוצא לטיולים רגליים ברחוב ומעשן, או כפי שהגדיר זאת:
"מכה את הגרון עם העשן".
המשפט הזה תפס אותי. איזה דימוי יפה וקולע לפעולת העישון. אתה לא רק שואף אויר מעושן ואז פולט אותו. לא. כשאתה מעשן אתה הרי בעצם עושה סוג של פעולה אלימה נגד הגרון שלך, נגד עצמך. אתה "מכה את הגרון עם העשן". וכשמשתמשים במשפט הזה בקונטקסט של תיאור אדם מיוסר, שמסתובב חסר מנוח ברחובות עם סיגריה תחובה בפה - יש כאן כבר ממש דימוי ספרותי, לטעמי.
וזה משלומי שבת, לא בדיוק הבן-אדם הכי פואטי בסביבה. וזה ב"7 לילות", המגזין שהפך לביטאון רכילות עולם הבידור
2. מפתיע לא פחות זה לקבל משפט כזה מ... בן ארצי.
כן כן, בן בן, אותו יוצר מונומנטלי, שחתום על "אני אפס" ועוד כמה טקסטים מביכים לא פחות (את חלקם, כמו "היי טמבל / מזיין ת'חברה שלי / רק רציתי שתדע / אני מכניס אותך בכיס" הוא בחר, לשמחתנו, לגנוז לבסוף).
כשארצי ג'ונייר הוציא סוף סוף את אלבומו השלישי (לאחר שגנז את זה שהקליט לפניו, ממש כמו אבא שלמה), הוא התייצב כמובן לראיון המסורתי ב"7 לילות".
מה בתפריט? איך ניחשתם - כמה שפחות מוסיקה, וכמה שיותר רכילות. כמה שפחות על יצירה, וכמה שיותר על חברה. חברה לשעבר, אם לחדד. זו שעזבה והכניסה אותו לאובססיה, אם לחדד עוד יותר. אובססיה קלה. כ"כ קלה, שהוא כתב עליה אלבום שלם (וגנז אותו בסוף, כאמור). האמת שגם בלי אהובה נוטשת, בן-בן תמיד העביר את הרושם שהוא לא בדיוק החומר ממנו בונים רמט"כלים. כשהטלפון האדום יצלצל בשלוש לפנות בוקר, בן-בן בודאי ממילא יהיה עם אטמי אוזניים (הרעש מפריע) ומסיכת פנים ללילה. הצלצול הלא צפוי יכניס אותו להיסטריה, שלא לדבר על הדברים שיגיד זה שמצידו השני של הקו. לפחות אם להאמין למסיכת התדמית שהוא משווק, הוא אדם כל-כך רגיש, שברירי ומתוסבך, שיש מצב שהוא מתחזק לגמרי לא רע את מניית מפעלי פרוזק. בראיון הזה, בו תיאר ארצי את תסבוכיו והתנהגותו הפסיכוטית משהו ("כל הזמן דיברתי עליה. לא הפסקתי לשאול את אמא שלי: "אמא, את חושבת שהיא תחזור אלי? את חושבת שהיא תחזור?"), הוא ציין אחת (מני רבות) מהרעות החולות שלו: הצורך האובססיבי לנתח בלי סוף כל דבר שקורה לו בחיים. הדרך שלו לתאר את זה היתה משהו כמו:
"זה היה כמו פירוש של קאסוטו, בלי הטקסט עצמו של התנ"ך".
וגם המשפט הזה הדליק אותי. גם הוא היה נראה לי דימוי מצוין, מקורי ומעביר את המסר. זה נראה לי כמו משפט שכל אחד שנוהג לנתח יותר מדי את מה שעובר אליו עם עצמו ועם סביבתו, ו/או ללכת לפסיכולוג ולדסקס איתו את חייו, יבין על מה הוא מדבר ולמה הוא מתכוון. פשוט וקולע. וזה מאותו אדם שכתב: "היי טמבל / איזה גוף יש לה / היא חושבת עלי כשהיא גומרת איתך" (ולא התבייש להוציא את זה כסינגל). אז אחרי שאני מוצא משפטים כאלה, מאותו סוג נדיר שמצליח להישאר אצלי בראש, כשאני קורא מדי שבוע את "7 לילות" ודומיו, ומדפדף בין עוד ראיון צהוב לעוד "תחקיר" רכילותי אני מרגיש קצת יותר טוב. אבל רק קצת. |