בעוד שבוע אמורה להפתח שנת הלימודים.

לגן שלי יכנסו שוב 35 ילדים,גילאי 5-6  פעורי פה ופעורי עיניים.

פעם בקשו ממני להקנות להם כישורי למידה, וכישורי חיים.

עטפנו אותם בחום , אהבה, למדנו אותם להתנהל בקבוצה, למצות את הפוטנציאל

להתחלק, לוותר, לפרגן זה לזה , לומר מילה טובה, למדנו אותם להיות אנשים טובים

שיצאו אל העולם ויעשו אותו טוב יותר ... תם עידן התמימות.

היום מבקשים מאתנו, המחנכות ילדים בני 5-6 , לחנך אותם למצויינות והישגיות.

שידעו הרבה ומהר. כל ילד בגן חייב לדעת בסוף שנת הלימודים את כל אותיות הא' ב'

לחבר אותן למילים, למשפטים ואפילו לדעת לקרא.

יחד עם זאת עליו לדעת תרגילי חיבור וחיסור עד 10, 20, ואף יותר.

 ואני שואלת עצמי - מה עוד? למה? לאיזה חברה אנו שואפים?

לאנשים חכמים? או לאנשים טובים? האם תם מקומו של המשחק בגן הילדים?

אני מביטה סביב ורואה  את החברה איך כל חלקה טובה הופכת להיות מושחתת, החינוך, הבריאות, הבטחון

הרווחה, הקשישים, הרשויות, הכנסת והשלטון.....לא נשאר דבר. 

אז אני צריכה לחזור לעבודה, ולהכין את הדור הבא ....ואעשה זאת בדרכי שלי.

אריק איננשטיין שר  פעם...

"הוי ארצי מולדתי..איך את הולכת פייפן..חתכת לי את הלב לחתיכות קטנות" הוא חש זאת מזמן.