אתמול ישבתי עם חבר, ארוחת צהריים, השיחה התגלגלה וסיפרתי לו על הקפה "מה את עושה שם?" שאל מתוך התעניינות "מה זאת אומרת?" שאלתי "לא ,אני מתכוון,במקום לצאת החוצה את נכנסת פנימה?" אני שותקת לרגע, לא נראה לי שהוא חושב שהמשפט שכרגע הוציא מפיו מתורגם לחשיבה פילוסופית מהותית על חיי "מה" שאלתי, תוך כדי שאני מרימה מבט מהצלחת ,ספק לא הקשבתי ונבלעתי אל תוך צלחת הפסטה שלא ממש עוררה בי תאבון "את כל היום כלואה בבנין הזה ,את בחלל כל כך קטן, מה עם לצאת ,לעולם, לרוץ על החוף, שם ב"צוק"" איך הוא בחר בלוקיישן שמאז ההכרזה על פתיחת עונת הרחצה,אני בורחת אליו פעם ביום,כשאני עוצמת עיניים.. "אה, כן, זה.. התחלתי לעשות הליכה לילית,אתה יודע around the block, מנסה כל יום, לא כל כך הולך" ושוב המבט צונח אי שם למקום לא ברור "אז מה אמרת, הקפה הזה…מה את עושה שם? " הפעם הנימה שלו וגם המבט הלא ממוקד,כאילו תקף אותו חוסר ענין אבל המוח שידר לו שעדיין לא קיבל תשובה "אני משוטטת, נעצרת, קוראת, קוראת מלא".עצרתי לרגע "אני בעצם , נכנסת לעולמות של אנשים,לסיפורים,למחשבות,כן כמו שאמרת נכנסת פנימה" ,עצרתי ללגימה מהמים שהצילו אותי מהטעם התפל של הבחירה הלא נכונה של היום, הפסטה ,כן? "זה מכניס אותי פנימה, לתוכי, אני מזדהה עם המילים,מתעוררות בי תחושות, זה מרגיש לי שאני שם אבל בעצם לא שם", הרגשתי את האש שבי מתעוררת הוא הרים מבטו שיכולתי לפרש בשני כיוונים. אחד, "איבדתי אותך, תחזירי אותי לשיחה", שתיים, "אנחנו נכנסים עכשיו לשיחת נפש?" "התעורר בי הרצון לכתוב " ,אני ממשיכה,"מה שלא עשיתי המון זמן, אבל תמיד איפשהו אני מתחילה ואז עוצרת, לא נותנת לזה מקום , מעדיפה לברוח לעולמות של אחרים.לא תאמין כמה אנשים כותבים, יוצרים, חולקים , חושפים, זה מפגיש אותי עם כל כך הרבה ..." "את מבלה שם הרבה? כי אל תביני אותי לא נכון אבל בין בחירה להמשיך את היום מול מסך אחר לבין הים , אצלי זה די ברור". "אני קופצת לשם, לפעמים לקצר לפעמים ליותר,זה מעורר בי משהו, צורך כזה, אבל עדיין לא ממש שם כמו שאמרתי,זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו, תקופה כזו...אתה יודע, אתה נמצא במקום שאתה לא נותן לעצמך להיות שם לגמרי, משהו עוצר אותך, לא ברור מה..." " אם את לא לגמרי שם... והבנתי שזה בכל מקום כרגע, אז למה בעצם? המעצור הזה,מחסום נקרא לו, אם הייתי נתקל בו, זה היה מחרפן אותי ואת לא נראית כאילו זה מסעיר אותך ממש". "אתה יודע?" קטעתי אותו, "אחד הדברים שהבנתי לא מזמן שהצעד הראשון הוא לזהות שיש לך אחד כזה, או כמה, אבל במקום לנסות להלחם בו, לנסות להעיף אותו,אני צריכה להבין איך אני נותנת לו מקום קטן, מפנה מקום למשהו אחר, אולי מדלגת מעליו.זה יגיע השלב -אני אופטימית, לאט לאט" "טוב" הוא אומר,נאנח, כאילו היה מספיק להיום, ונגמרה שעת הטיפול שלי "נצא החוצה?" הוא שואל מהססת לרגע ,ומחזירה אולי קפה?
|