בעקבות פניות הקוראים,מיילים

לחץ , בקשות , דמעות וחיוכים

אני מעלה עוד פרק.

אבקש - יהודה של פעם אינו

השובב של היום.....אולי קצת

                                     שובב אני 

כתה ד' , ה' , ו ' חלפו להם בשובבות רבה.

הייתי פרחח ,אהבתי לקרוא , לשחק ולמעשה הכול חוץ מללמוד.

הייתי מנוי בספרית  בורוכוב והחלפתי ספרים בקבלנות ולפעמים פעמיים ביום .

לאמא תמיד אמרתי שאני קורא עבור יומן קריאה. יומן זה גם שיעורים...נכון ?

אבי כעובד בתי זיקוק וחבר הסתדרות היה מנוי בספריית עם עובד.ספרים עם כריכה רכה בצבע כחול , ירוק ,סגול מילאו את המדפים ואני בלעתי בשקיקה את הסיפורים והרומנים.לא שתמיד הבנתי הכול.

מידי יום , ללא הנחות בשעה שבע בערב אמא הייתה קוראת לי ולאחי להתייצב בבית.

כל ילדי הבניין והרחוב היו משחקים עדיין בחוץ ורק אנחנו נאלצנו לאכול ארוחת ערב , לרחוץ רגליים ולהיכנס למיטה."אפשר לקרוא ,אפשר לשמוע רדיו" אמרה אמא " אבל במיטה".

רוצה לראות "כוכב נולד" "רקדן נולד".......טלוויזיה.....למי היה.

כוכבים ?  רק בשמיים.....

תסכיות מתח כמו "פול טמפל" , "בועז בבלי בלש עברי" , "משפחת שמחון " ותוכניות מוסיקה כמו מצעד הפזמונים ותשואות ראשונות בגלי צהל ועוד היו חביביי. הרדיו היה למרגלות ראשי וכמו כן טרנזיסטור קטן עם אזניות. כשאחי רצה לנקום בי היה משאיר אותו פתוח מתחת לכרית .... שיגמרו הבטריות.....

ספורט , עיתונות , פוליטיקה וצבא לא היו בראש מעיני והעדפתי לראות סרטי קולנוע.

מידי יום רביעי הייתי משלם חצי לירה עבור כרטיס ולא פספסתי אף סרט.

הייתי מגיע בין הראשונים שעה לפני הסרט לתפוס תור כאילו שאין מספיק מקום.

הדלת הייתה נפתחת מספר דקות לפני השעה המדויקת והיינו מתפרצים ובוחרים כסא.

וכשהאדם האחראי על ההקרנה הגיע קיבלנו אותו בקריאות רמות "הסרטן הגיע ".

זכור לי שאימי הענישה אותי מידי פעם ולא נתנה לי כסף לסרט .....נאלצתי לגנוב לה מהארנק את החצי לירה או הייתי מעיר את אבי שישן אחרי עבודה במשמרות .

שנתו הייתה כבדה ומתוך שינה  קנה את הסיפור שאני צריך לקנות מחברות וכמעט מבלי להתעורר נתן לי את הכסף.

ככה גם אמי הייתה שמחה על העונש ואבא......לא זכר כלום.

כל כך אהבתי סרטים עד שאפילו בימי השואה והזיכרון הייתי הולך לטכס ומחכה לסרטים.

הסרט הזכור לי ביותר מילדותי שקשור בשואה היה "קאפו" .

 גם ככה היו לי ספקות לגבי " אלוהים והתנהגותו בשואה " .

הסרט חיזק אותם ולמעשה מגיל שש הנושא של יש אלוהים או יותר נכון אין אלוהים השתרש אצלי ו.....סליחה עם המאמינים .

חיי החברתיים השתפרו ופרחו לקראת אמצע כתה ז' בו החלו החיזורים.

לא יודע אם לבנות התפרצות ההורמונים התחילה קודם אבל הן הקדימו אותי בחיזור.

אני כמובן שיתפתי פעולה...אלה מה ....מרדפים אחר הבנות , משחקי ה"בקבוק " המפורסמים  ריקודי הסלאו .

עם חברתי הראשונה , ענת , למדתי להתנשק. כשאמרה לי "אמא שלי אמרה שמפה לפה עוברים חיידקים" התביישתי מהאמא שלה ...אבל עבר לי מהר.

עם חברתי השנייה למדתי את השינויים האנטומים  בחלק הגוף העליון של האישה.

כשבאתי לקחת אותי לבילוי בליל שישי ראיתי כשבדקה באם החזייה שלה על החבל כבר יבשה.

היא לא הייתה.גם אני לא נשארתי יבש . על הספסל בגן אני בדקתי.

השלישית לא שכחה שנים את הנשיקה הראשונה שלה בחיים במשחק הבקבוק.

הרביעית זכרה לי את החברות שלא הייתה ושנים רבות כעסה .

אני חושב שעד היום.

לאט לאט התקדמתי במספר החברות ובמספר המעריצים. איך קוראים לזה היום "סלבריטי".

השיער הבלונדיני החלק, העיניים הכחולות , הגוף הרזה שהיו אז אינם קיימים היום כמובן אבל אז................עשו את העבודה.

עד היום אני פוגש חברות לכתה ולבילויים , לצבא ולמקומות בעבודה ואני שומע על בכייתן  בעבר כי לא התייחסתי אליהן. צוחק ממבוכה ....כועס בתוכו כאילו ...מה הפסדתי ....מטומטם.....לא ידעתי כנראה "כמה אני שווה"  . שחצן לא בדיוק .....תמים ? כן.

בתנועה הצטרפתי פעם  ל"מחנות העולים " ופעם ול"שומר הצעיר "  בעיקר  למסע או טיול ליומיים. פשוט אהבתי את ההתכרבלות עם הבנות באהל. חברי לכתה קינאו בי על היותי ב"חברה סלונית " והציקו לי לא פעם על שובבותי בנושא. לחצו עלי לשמוע סיפורים על מעללי , הנתונים הפיזיים של הבנות ולא ניחשו שחוץ מריקודים צמודים ונשיקות לא היה כלום.

לכל צהלות הבנים הייתי בודק מי הולכת עם חזייה , מי לובשת תחתונים יפות .מידי פעם שכללתי את ביצועיי .למשל , לבדוק מי לובשת חזייה הי לי סרגל ארוך שמרחוק העברתי על גב הקורבן והגומי היה ניתפס. קול שחרור החזייה על העור היה מתלווה לצעקה ומיד אחריה נשמעה הסטירה שקיבלתי. התעללתי לא פעם תוך כדי משחק וכשלא רציתי להקשיב למישהי פשוט שמתי את כף ידי לפני הפנים שלה ולאן שזזה וניסתה לדבר כף ידי הסתירה את פניה.

אהובה ניסתה להיות חכמה וללמד את כולן לעשות לי את אותו הדבר. ניסתה......ירקתי על כף ידה .עד היום איני סולח לעצמי על מקרה מגעיל שכזה. אני זוכר את מבט התדהמה על פניה.

בכלל אהובה שהייתה בנוסף גם שכנתי ניסתה לחזר אחרי. יצאנו מידי פעם לסרט, היינו יושבים ושומעים מוסיקה , רקדנו לפעמים אבל הילד לא הבין שפשוט אהובה אהבה אותי.

לא אהבתי ללמוד....אהבתי ספרים , סרטים , לבלות....אהבתי בנות ....ומעשה קונדס.

אחד השיאים במופרעות שלי ואני זוכר אותה טוב הייתה פרשת הצלחת המעופפת.בשיעור טבע למדנו על סוגי המנוף .סוג אחד,שתיים ושלוש. החלטתי לבדוק את פעילות מנוף מספר אחד בעזרת סרגל והעפתי פרוסת נקניק מרוחה במרגרינה באוויר. הצלחת המעופפת נחתה על מחברתה של "אריאלה" תלמידה חרוצה, קפדנית על הסדר והניקיון וצרחנית . סטיבן שפילברג לא חשב אז על הסרט מפגשים מהסוג השלישי אבל הכתה כולה לא תישכח את המפגש עם הפרוסה המעופפת והמחברת של אריאלה.

המורה סימה כיבדת המשקל רדפה אחרי מסביב לכל השולחנות כדי לתפוס אותי לקולות התרועה של הבנים. אני חושב ששבועיים היו לי סימנים כחולים על התחת מהמפגש מהסוג הרביעי  עם החגורה.

כמו שסיפרתי קודם במסגרת החיזורים בין הבנות היו ההצקות הרגילות של משיכות בשיער, משיכה ברצועת החזייה ומרדפים לוהטים.

כמי שסבלה ממנה הרבה אהובה שהייתה גם שכנתי ואהבה אותי לא שכחה לי.

שנים לאחר מכן כשנפגשנו הזכירה לי את "ההתעללות " בה.

האמינו לי הכול משובבות ולא מרוע לב ואני ממש ממש מתבייש במעללי ולכן לא אמנה את כולם.

גם כשמרחתי לה צואת כלבים על ידית דלת הכניסה בביתה וכיביתי את האור במדרגות לא התכוונתי שאמא שלה תהיה זו שתגיע ראשונה , ושמחצתי לה את שקית הנייר עם 10 ביצים טריות התכוונתי רק לצחוק.  אמא שלי לא ! כואב קצת עד היום.

במחנה לאומי יצאנו לשלושה ימים לעזור בכותנה בקיבוץ עין חרוד. הבנים בחדר אחד והבנות באחר. החלטנו אני ועוד מספר בנים להציץ לבנות. יצאנו מהבריכה מספר דקות לפני הזמן , רצנו לחדר הבנות והתחבאנו מתחת למיטות. הבנות הגיעו והחלו להתפשט למקלחת. כשהסירו את החזיות התרגשנו למראה. כשהמשיכו  עם החלק התחתון ניבהל רפי , פרץ בצעקות וברח החוצה. אנחנו אחריו כשצעקות הבנות אחרינו. המורה תמר אילצה אותנו לעמוד לפני הבנות לפני כולם ולהישבע שלא ראינו כלום.

מורתי "תמר" ניסתה בשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי לחנך אותי . אפילו הגיעה להסכם חשאי עם אבי על תכתובת ביומן בניהם כדי שלא יחסוך את נחת שבטו ממני .

 האמת הוא לא היה חסכן בזה .......ולא שלא היה מגיע לי ולא שזה עזר !

הם כמובן לא ידעו שהיה לי יומן כפול. אחד לשעורים ואחד למורה עם חתימות מזייפות של כתב ידו של אבי.

אימי תפסה יום אחד את היומן כשעשתה ניקיון בתיק וביחד עם אבי הפליאו בי חינוך בעזרת חגורה, נעליים וכל הבא ליד. החמור , עבדכם הנאמן לא למד מזה ורק שיפר את תורת ההתחמקות מהעונש. ההתחמקות מהשיעורים והכנת שיעורי בית השתכללה מיום ליום.1

.הצטרפתי למקהלה.......... ואפילו קמתי לשעת אפס והכול כדי לברוח מלימודים.איך אומרים  " חשבון הוא לא יודע אבל לשיר......."

2.החלפתי את מי שלא אהב לעבוד במסעדה של הבית ספר ,הייתי אלוף בהכנת מיונית , קציצות דגים וניגוב כלים . הבישול אגב מלווה אותי בהצלחה עד היום .

3.העתקות תוך שינוי קל במילים 5 דקות לפני השיעור .הייתי אלוף גם בפזילה במבחנים.

4.תלשתי דפים מספרי הלימוד בייחוד בדקדוק. כשהמורה אמרה להכין מעמוד 9 עד 15. רק אצל יהודה בספר היו חסרים עמודים 11,12,13,14 . כשהחזרתי את הספרים בסוף השנה אצלי המשקל והעובי של הספרים היו חצי.

לימים כשסיימתי את היסודי...למרות הכול.....המורה תמר קיבלה שיכבה חדשה לחינוך. כיתה ז' ובין התלמידים נתקלה  בתלמיד עם שם משפחה זהה לשלי.תנחשו מי .....נכון .... אחי שהיה צעיר ממני בשנתיים.

 בקושי גמרתי עם אחד והנה מגיע השני.................את הצרחה של המורה שמעו בכל השכונה .....ביערות .......בואדיות ......ולא משמחה.

שלושה סיפורים מיוחדים אני זוכר ממנה עד היום.

הראשון על יהודי שהתנצר , האח דניאל היה שמו . המורה תמר סיפרה את סיפורו והסיבות להתנצרות . רמז קטן אספר שחלק מהתהליך החל כשראה איך יהודי מלשין על יהודי אחר וגורם למותו בזמן ניסיון הברחת מזון לגטו.

הסיפור השני על האפונה. אנחנו , תלמידי הכתה ......סתומים ..."טבא לה רסק"  או משהו כזה הייתה אומרת בצעקה תוך כדי חבטה בראש , אבל היא, הוסיפה , כמו זורקת את גרגירי האפונה על הקיר. נופלים .... נופלים..... אבל משהו נידבק בסוף , איזה גרגר על הקיר. ככה היא משקיעה בנו.

הסיפור השלישי קשור בעצלנותי . מידי פעם בשיעור כששאלה שאלה הייתי מצביע ומנופף רק כאשר כבר פנתה לתלמיד כדי שיענה.

יום אחד עצרה במהלך השיעור כשניסו לענות תשובה וסיפרה על התופעה שלי.

 "הפעם אני אסדר אותו " אמרה , הפסיקה את התלמיד ונתנה לי את רשות הדיבור.

לתדהמתה עניתי את התשובה נכון והיא שהייתה בטוחה שתתפוס אותי בקלקלתי פשוט גמגמה.

פרצתי בצחוק חזק ומתגלגל והדבקתי את כל התלמידים. יהודה סידר את המורה. אש דרקונים יצאה מתוך עיניה . אם הייתה יכולה לבלוע אותי ......... ככה גדול נפער פיה.

לימים פגשתי את המורה בנסיעה לת"א במונית .הייתי כבר בצבא , רציני יותר והעברנו חוויות.

מעניין שלמרות הכל הצלחתי להטביע בה את חותמי כמו שהיא הצליחה לתבוע בי את חותמה.

אישה גדולה ויקרה , תמר אמרנט ז"ל .    

 הועברתי לבית חולים "אלישע"  לשיקום .חדר מול המטבח , מלא רעש כל היום.

קודם כל דאגתי לטלוויזיה.בנוסף למכשיר הטלוויזיה מעל המיטה  הבאתי מחשב נייד עם מוסיקה וסרטי DVD ,רמקולים  ואינטרנט  אלחוטי. תחנת הקולנוע הביתי שלי הפכה לעמדת בידור של הקומה השנייה . מעשי קונדס , בדיחות וסיפורים היו לנחלת הכלל והכלל כולו דאג לקפה ועוגיות  בייחוד  קפה שחור של ערבים וקפה הפוך בקיוסק.

לא פעם באו האחיות לבקש להנמיך את קולות הצחוק מחדרי מכיוון ששאר החולים לא יכלו לישון.

ראיתם פעם נכים על כסאות גלגלים וקביים רצים למסיבת ריקודים ? אצלי הם רצו כי לקחו אותי ברצינות ושכחו שהם בכלל לא רוקדים ובכלל אין מסיבה .

הסתובבתי על כסא גלגלים בין כולם ,לזה לוחץ , לזה קצת טיפול סיני ולאחר תשומת לב.

התפרסמתי בכוח  העידוד שלי , הטיפול באנשים , והשיחות עם הזקנים/זקנות.

את רגעי המשבר על מצבי , את הכאבים , את הלילות הקשים ואת מצבי הנפשי המדרדר

לא כולם ידעו.

מה אני עובר בפנים הסתרתי בעיקר עם 160 מ"ג מורפיום ועוד איזה 4 כדורים לשיכוך כאב ועוד איזה כמה ורודים וכתומים של הפסיכיאטר. ברגע שנודע לי שלא אוכל ללכת כמו קודם או בכלל לתפקד נכנסתי למרה שחורה שגם הפסיכיאטר לא הצליח לפתור במשך למעלה מ 5 שנים.

לצערי אני נעזר גם בפסיכולוג אבל זה פרק ניפרד.

אחד השיאים היה כשרבתי עם הבחור במעלית שסירב לפנות לי היציאה. כל הקומה רעדה מהצעקות , האחיות רצו לראות מה קרה. יהודה רב עם הדמות של עצמו בראי .....ומי ניצח?.......תנחשו.......לא הצלחתם ? האחיות הפרידו.

הסמים עלו לי לראש.

ואחרי רגע שוב הייתי יהודה השובב , המבוקש ע"י  החולים , הפצועים ,האחיות ומחלקת האוכל הרווקה.....