כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    קטעים מתוך השבועית 21.8.08

    0 תגובות   יום שבת, 23/8/08, 13:39

     

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    לבוגרי קבוצות המשחק והבימוי בתיאטרון החדר
    איחולים

    לחיים של יצירה

    אהבה ואושר

    תודה על שנה נהדרת! - אמיר


    הקורסים השנתיים של תיאטרון החדר
    משחק ו/או בימוי

    תכנית שנתית ודו-שנתית

    פגישות ההכרות מתקיימות בימים אלו!

    לקבלת פרטים והרשמה, טל': 03-5171818

    או בדוא"ל: orian01@bezeqint.net?subject=PROSPECT2ME


     

    קטעים מתוך האיגרת השבועית:


    שיטת אוריין
    פרשת השבוע: עקב
    מונו-דיא 2008 - לקט 3
    מאיה הובני שטיינמן: זהבה
    מיכאלה למדן: אגינסט דה וואל
    מולי ש' אנצ'ל: אִימְפְּרוֹבִיזַצְיָה
    רן בן עזרא: יצירה / /התהוות
    נילי אושרוב: המקאמה של נינה
    אסנת בינה: למה להצביע
    אתרים



    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    גבולות

    יצירה נבחנת גם בגבולות הצורה שלה :

    גבולות הבמה, המסך, קרן הרחוב, כיכר העיר, קיר המוזיאון.

    אם במוזיאון נפלה היצירה מתוך המסגרת שלה ונחתה על הרצפה, היא חדלה להיות יצירתו של היוצר, כפי ביקש שתהיה.

    יצירה נבחנת גם בגבולות התוכניים שלה. אם האמן ו/או הנמען מאמינים שמשהו בתוכן לא שייך ליצירה, עבורם היצירה חדלה להתקיים, אלא אם כן אותו משהו בתוכן דורש לימוד מיוחד על מנת להבין את שייכותו ליצירה.

    מקרה פרטי של גבולות: גבולותיו של הפרפורמר.
    "כשאני נכנס לתפקיד, אני מוכרח להרגיש! אני נסחף בפעולה הבימתית. אז מה אם היכיתי את השחקנית בתפקידי כאותלו? זה לא הייתי אני, זה היה אותלו!" בערך כך הסביר שחקן ידוע את התנהגותו הבריונית כשהיכה את השחקנית ששיחקה לצידו את דסדמונה.

    כל כך הרבה טעויות והיתממויות במשפט אחד.
    א. שחקן לא מוכרח להרגיש. הוא יכול להרגיש ויכול שלא להרגיש. את הפעולה הבימתית עליו לקיים בין אם מתקיים בו רגש טעון אישי ובין אם לא.

    ב. אסור לשחקן להיסחף על ידי התפקיד. התפקיד נמצא באחריותו של השחקן. כל פעולה שהייתה נחשבת כעבריינית וגורמת נזק פיזי מחוץ לבמה ולא נקבעה בחזרות ובספר הבימוי, תחשב על הבמה בשעת ההצגה כעבריינית לכל דבר, כמעשה פלילי.

    ג. מי שטוען ש"הדמות עשתה את זה, לא אני" דומה לאותו מטיף דתי אמריקאי ידוע שנתפס בקלקלתו כשהוא מקיים יחסים עם זונה, ואמר: "השטן הדיח אותי לעשות זאת", או אותם קנאי הדת שמבצעים מעשי עוולה ופשע ואז מרימים את אפם למרומים, מגלגלים עיניהם בחסידות ואומרים: "זה מאלוהים!" אלוהים לא אוהב לשמוע דברים כאלה. איך אני יודע? נא לפתוח תנ"ך ולקרוא.

    (לקריאה נוספת: אוריין אמיר. המעגל הפתוח. תל-אביב: ספרית פועלים, 1998)


     

    פרשת השבוע: עֵקֶב

    46. עֵקֶב: דברים ז' 12 - י"א  25

    "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר יהוה אלוהיך לך את-הברית ואת-החסד אשר נשבע לאבותיך".

    המשך נאום משה לעם, לפני הכניסה אל הארץ המובטחת. בנאומו, משה אינו מוותר על אף חתיכת הסטוריה. נאום שהוא סיכום של מפעל חיים.

    "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה"

    כי אז האל יאהב אתכם ויעשירכם רכוש חומרי רב(!).

    "ויענך וירעיבך ויאכלך את-המן אשר לא-ידעת ולא ידעון אבותיך, כי לא על-הלחם לבדו יחיה האדם, כי על-כל-מוצא פי-יהוה יחיה האדם".

    המִדְבָּר הוא בית הגידול של המהפכה המונותיאיסטית, והמן היורד מלמעלה הוא אמצעי המחיה של יוצרי המהפכה הזאת. תחילה הוא נפלא ומשביע "והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש". הוא כזרע הנושא כוח חיים בקרבו. אבל ככל שעובר הזמן ואכילת המן חוזרת על עצמה, הולך טעמו ומיטשטש, עד שאכילתו הופכת לעינוי. כך כל צורה של הסטוריה, שהולכים ומשחזרים אותה, טעמה מיטשטש עד דחייה. המן הוא מזון לגוף בלבד. האדם זקוק גם למזון נפשי. הפה הפיזי האוכל מן המן חייב לקיים יחסי גומלין עם הפה הרוחני הנותן ביטוי ליצירה. כמו "אם אין קמח אין תורה", כך אם אין "מן" אין יצירה. "פי-יהוה" הוא הפה הרוחני של היוצר. הפה הפיזי הוא התנאי ההכרחי ליצירה. הפה הרוחני הוא התנאי המספיק. אין אחד יכול להתקיים בלי השני. אבל באותה משנה שבה רבי אלעזר בן עזריה אומר שאם אין קמח אין תורה, הוא הולך ומפליג בשבחי היחס שבין החומר לרוח, ומביא את שבחי החומר עד אבסורד:

    "כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו... כל מי שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (ירמיה י"ז), והיה כעץ שתול על פלגי מים...", וכן הלאה.

    דימוי האילן חביב על חכמי ישראל. האילן ביהדות מייצג שורשיות ויציבות ואפילו את מסד הנתונים של העולם האלוהי. הוא נמצא כדימוי מרכזי לעולם הספירות בקבלה היהודית. אבל כבר אמר חכם יהודי אחר, ג'ורג' שטיינר, בראיון לעיתון הארץ בשנת 1999, ש"האדם הוא לא עץ. לאדם יש רגלים. לעץ אין". האדם יכול לנוע ממקום למקום, להשתנות ולהתפתח באמצעות תבונתו. הרוח המסיעה אותו ממקום למקום היא רוח האדם. לעיתים היא נוחה, טובה ובונה, לעיתים היא רעה והרסנית, אבל מתוך טבעו של האדם נובע שברוב המקרים הבחירה בידו ללכת עם הרוח הטובה. מי שמבקש להנציח את עצמו באמצעות דימוי האילן בלבד, הוא כמי שמבקש להנציח הסטוריה ללא שינוי והתפתחות, וגוזר על עצמו מוות רוחני.

    מכאן נובע שאותו אילן שתול על פלגי מים, כלומר, עולם הספירות האלוהי, השתול על המים החיים שמקורם מהאל ובאים לידי ביטוי בדבר התורה, אותו אילן חייב לקיים יחסי גומלין עם האדם המאמין. האילן מספק לאדם את ההסטוריה של המהות הדתית. האדם חייב להעשיר את אילן הספירות, באמצעות החוויה האישית היוצרת שלו. על כך מבוססת מערכת היחסים הקבלית שבין האדם לאל.

    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)

    (לתגובה: orian01@bezeqint.net?subject=Comment)


     

    מונו-דיא 2008 - לקט 3
    ביום ג', 5.8.08, בשעה 20:30, התקיימה על גג החדר בתל-אביב "מונו-דיא 2008"

    - ערב מונולוגים ודיאלוגים של בוגרי  משחק ובימוי בתיאטרון החדר.

    השתתפו: (לפי א"ב): 

    אדוה לוי, אורה גורפיין, אורית נהון, איריס הרפז, איתמר נצר, אליהו אלקובי, בארי קורין, הלנה קושניר, חגית לויא, חמוטל גור, טלי זבילביץ, יוסי טל טייב, יניב מויאל, ליאורה סיקלאי, לילך ברנע, מורן אייזנשטיין, מירה אלפרן, אילן רובק, נועה שקד, ניצן אמיתי, עמירם שניר, ענת בייתמן, רחל מנדלסון, רן בן עזרא, שרון בורשטיין, שרון שלומי.  

    בכל שבוע נביא לקט מתוך הטקסט של הערב.

    ~~~~~~~~~~~~~~

    אחלה לוק

    כתיבה ובימוי: איריס הרפז. משחק: שרון בורשטיין.

    (צעירה בעלת חזה ענק באופן גרוטסקי. ידה רועדת)

    לא, הוא בטח לא התכוון, ליד הזו שרועדת.

    לא, ברור שלא. הרי הוא היה מפענח את זה כנקודת חולשה.

    "אחלה לוּק", הוא אמר. "יש לך אחלה לוק", הוא אמר.
    למה הוא התכוון כשהוא אמר "אחלה לוק"?

    (מביטה בגוף שלה)

    איפה נמצא בי הדבר הזה שהוא אמר עליו "אחלה לוק"?

    אולי הוא התכוון לעיניים שלי? כן!  הרי כשהייתי ילדה, תמיד כששיחקנו אמת וחובה והיו אומרים לזה שהבקבוק התגלגל אליו: "חובה עליך לתת נשיקה לילדה עם העיניים הכי יפות" תמיד אני הייתי זו שקיבלה את הנשיקה.

    אבל הוא בכלל לא הסתכל לי בעיניים.

    ואני דווקא ניסיתי ליצור איתו קשר עין.  

    אבל הוא מיד השפיל את העיניים שלו, אז הוא בטח לא התכוון לעיניים שלי.

    הוא גם בטח לא התכוון לרגליים שלי.

    ראשית, אני לא ג'וליה רוברטס, ושנית הוא בכלל לא הסתכל לשם

    אבל לא חשוב

    האמת, אני חושבת שהוא הרגיש את האנרגיה שבי. כן! הייתי אחלה, הייתי מחוברת לעצמי והרגשתי מה זה סבבא,

    הוא בטח הרגיש את הכשרון המיוחד שבי, ואת הפתיחות שלי, ואת האמינות.

    לא, לא, לא, לא, אולי הוא התכוון למוסיקליות שלי, (שרה:) "אי פיל פריטי!"

    לא. הוא התכוון למשהו חיצוני!

    אילו הוא היה יודע מה עשיתי לעצמי פעם, בשביל החיצוניות שלי. התעללתי בגוף שלי, הרעבתי את עצמי כמעט עד מוות, הייתי מוכנה לשפץ ולתקן, כמעט כל חלק שבי ובלבד לשמוע את המילים האלה.

    כן, לשמוע את המילים האלה.

    ואין לי מושג, ממש שום צל של מושג, למה הוא התכוון.

    אני מחפשת את זה בי, את החלק הזה, ואני לא מוצאת.

    אולי מישהו יכול לומר לי: למה הוא התכוון כשהוא אמר לי שיש לי אחלה לוק?

    ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

    לרקוד  

    כתיבה: שרון שלומי. בימוי: רן בן עזרא. משחק: לילך ברנע

    (כוריאוגרפית. מדגימה תוך כדי דיבור צרחני)

    פלייה! רלבה! פיסוק!

    פלייה! רלבה! חיטוב! עיצוב! שפגט!... גו!

    פלייה! רלבה! פיסוק! ניקוד!

    גרשיים! מרכאות! שפגט!

    תחייכי! תחייכי שהקהל יאמין לך! תחייכי באמת! נו, מה הבעיה שלך? מה יש לך לחפש? חיוך זה חיוך!

    פלייה! רלבה! שפגט!

    איך את מחייכת? סתומה! זה נקרא אצלך חיוך? את מפחידה! את מגזימה! את מוגזמת! פשוט תהיי את! זה נקרא אצלך להיות את? את משעממת אותי! את חולמת. איך אני יכולה לעבוד ככה! מה את חושבת לך? מה?! אני לא הייתי פעם חולמנית בדיוק כמוך?! הייתי! אבל עבדתי על עצמי! עבדתי קשה! לא כמוך! ואני מעולה!  מ-ע-ו-ל-ה!  איך את חושבת הגעתי לאן שהגעתי? אה?! איך את חושבת יש לי את הטכניקה המושלמת שלי? עבודה קשה וגם ויתרתי על החלומות ההזויים שלי. רק ככה אפשר להצליח! עכשיו תבכי! תבכי! את לא נותנת מעצמך. חסר לי ה- Feel! תהיי בובה! תהיי אנושית! מה יש לך להבין, בתהליך הזה, מה? רגשות? רגשות זה פתטי, בדיחה, זה נגמר. ותפסיקי להיות ילדה מפונקת. תתבגרי.

    פלייה! רלבה! שפגט! סי-במול!

    נקקקקקקקסט!

    (לקהל) נו, באמת, קהל יקר. אני שואלת אתכם? ככה אפשר לעבוד? כל הטמבלים האלה שמגיעים לכאן. לא מבינים שהם עושים צחוק מעצמם. ותאמינו לי, קהל יקר, שהכל בשבילכם. אנחנו מתאמצים להביא אליכם את הכי טובים בשוק. רק שיהיה לכם טוב על הנשמה ושיהיה לכם בכיף. אנחנו כאן יורקים דם רק בשבילכם! ואתם תשבו לכם בכורסא הנוחה שלכם בבית, קחו ליד בקבוק קוקה קולץ' טעם החיים. הסניפו קצת  במבץ'! עשיר בשבעה ויטמינים ומינראלים! סמסו בסלולארי של סלקוץ'! זה כל מה שאתם צריכים. אנחנו כבר נעשה את העבודה, בשבילכם. שימו לב! עוד מעט פרסומות! אל תלכו לשום מקום אחר! אנחנו כבר חוזרים אליכם עם המון הפתעות חדשות והמון טמבלים חדשים, שיעשו לכם המון שטויות מדליקות! וזה הכל בשבילכם!

    תודה!

    נקקסט!

    (הקטע ביוטיוב

    http://www.youtube.com/watch?v=AsYdAp_AWls )


     

    מאיה הובני-שטיינמן: זהבה

    ועכשו הזמן לומר

    אהבתי אותך יותר מכל

    היית לי מזון ופרח, זהב

    אהבת החיים.

    עכשו מוריק

    הלב בכל החדרים

    רואה דמותך בכל עלה, בכל פסל ותמונה

    נשכבת באספלט הרחוב. עכשו

    נושרת כמו סתו של נשים זרות

    כל כך דומות לך

    מאחורי הגב.

    רואה פניך בבהירות ירח

    טריקות של דלת מזכירות לי קולך

    איך מאחוריה הארכת ריסיך, משחת שפתך  

    וריח גוף של "אנג'ל" התנדף ממך מלאכית

    יצאת לחיים עם מסכה נפלאה

    איש לא האמין

    שמאחוריה מחלה.

    עכשו אני יכולה לומר

    אהבתיך בלא גבול ולא ידעתי לספר עד כמה

    והגעגוע

    כמו טפטוף ששומעים בלילות באמבטיה

    ואף אחד לא סוגר

    עד שמצהיב קצת בלב.

    עכשו הזמן לומר 

    כמו שיר ילדים בגן

    אמא אותך כן אהבתי מכל

    ששרים כשקטנים

    ולעולם לא נפרד

    (מאיה הובני-שטיינמן)


     

    בס"ד

    מיכאלה למדן: אגינסט דה וואל

    ט"ו באב תשס"ח

    *

    היפ הופ

    טרנדי

    זוזי זוזי פרופגנדי

    מוקה אמת

    לבנטיני שנטי

    ניו יורק ניורק

    פריזמה אנטי אנטי 

    טו פור ואן 

    סינדרום לבן

    היי פיס ג'רוסאלם

    ראסטה מאן

    ויבראשן

    כאן

    וייבראשן מאן

    חברה גאנג

    אול פור ואן

    לאב פור אול

    אין אול

    איגנסט דה וואל

    קריי נו מור

    וומאן קרי

    איגינסט דה וואל

    יו ויל גט איט אול

    אין ואן

    הי פיס ג' רוסלם

    ראסטה מאן

    מוקה אמת

    הולי ואל

    ווייליניג  טול

    כרייניג דול

    דונט כרי וואמון

    הלי וואל

    פול מון

    לאבי דאבי

    קודש חול

    (מיכאלה למדן)


     

    מולי ש' אנצ'ל: אִימְפְּרוֹבִיזַצְיָה לטופי שֶׁל יונוס

    שָׁרָשִׁים שֶׁל חֲרָטוֹת

    יַצְמִיחוּ עַלְעָלִים שֶׁל סְלִיחוֹת

    יְאַחֲדוּ הַלְּבָבוֹת בַּחַמָמַת אֱלֹהֵי הָאֲהָבוֹת

    חֲצוּיִים יִהְיוּ שְׁלֵמִים

    מְאֻחָדִים יִהְיוּ הֲגוּנִים.

    מֶתֶק רוּחַ יִתְנוֹפֵף בֵּין לִבּוֹת

    (מולי ש' אנצ'ל ז"ל, "חיוך מן השמש" היוצא לאור בימים אלו.
    העברה: אורה אנצ'ל נחמה)


     

    רן בן עזרא: יצירה / התהוות

    יצירתי

    שמחתי היא בעצם יצירתי,

    אושרי הוא בעצם היחשפותי,

    מצוקתי היא בעצם מחסורי,

    תקוותי היא בעצם שאיפתי,

    שאלתי היא בעצם קיומי,

    תשובתי היא בעצם פעולתי,

    ראייתי היא בעצם חיפושי,

    עוורותי היא בעצם התעלמותי,

    מאבקיי הם בעצם אמונתי,

    הצלחותיי הן בעצם השקעתי.

    אושרי טמון ביצירתי.

    יציר - עצמי.

    ~ ~ ~~ ~~ ~~ ~~~~ ~~

    התהוותך / הגשמתך

    ובעמדך בפינת החדר,

    ובשובך מן הלחות שבאוויר,

    ובקומך בעוז מן הקרשים,

    ובאמצך להעמיד חיים.

    כי הבמה היא המקלט,

    והנכחת הגוף היא עזר,

    והרפיית הנפש היא נכס,

    והשארת הרושם היא הטעם.

    ובעמדך במרכז החדר,

    ובשובך מן הנסתר,

    ובקומך בגבורה מן האספלט,

    ובאמצך להמשיך ולהגשים.

    כי הבמה היא התהוותך,

    ואת חיה ומחיה, את מה שהיה שנים כה רבות בצלך.

    (רן בן עזרא)


     

    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    18.8.08

    יצואן מצטיין

    יוצא לו אלוף לחיים של  אזרח

    ומה עכשיו? טיול במזרח?

    יסע לו להודו לחפש את עצמו?

    והלא הוא בעל נכבד בעמו

    ואשתו מן הסתם וטו תטיל:

    הגעת לגיל שאסור להתחיל

    אז מה יעשה בזמנו המיותר?

    בישול מולקולרי? פריטה על מיתר?

    שמא ניתוח קטן לשינוי המין

    או ירבוץ מול הטי.וי. וישמין...

    התעשת אלופנו, גיבורנו במיל.

    נטל מטאפורית מקל ותרמיל

    וכך עם כל  ניסיון העבר

    ועם כל המומחיות הגדולה שצבר

    יצא לתור ארצות וימים 

    משווק מרכולתו לכל צמא דמים

    מוכר בלי חשבון למרבה במחיר

    כל טריק וכל שטיק מעברו המזהיר

    ידע צבאי יקר, לא יסולא בפז

    מישנת חכמים מברק עד מופז

    חוכמה צה"לית עתירת מור"ק

    איך מנפחים תקציב באיומי סרק

    איך מפתחים צעידה עדרית

    נטולת ביקורת וחשיבה מקורית

    איך נבעטים מתפקיד לתפקיד

    איך מציגים את גוליית כדויד

    ואיך מתרצים, ואיך מורחים

    ואיך יורים ובוכים ובורחים

    ואיך מנהלים מלחמה נועזת

    בחמ"ל עם פלזמה ופקידה מענטזת...

    נזעקו עמישראל וקראו חמס

    הככה ייעשו סודותינו בלמ"ס

    איכה היה לזונה אלוף נאמן

    ייחרץ דינו כבוגד ותחמן!

    ישבו שופטינו על המדוכה

    ושקלו וטרו ופסקו הלכה

    כי אין המעשה בהכרח פלילי

    וידע איננו רכוש צה"לי

    ומה תעשו? תגידו לו לא?

    חבר'ה, בחייאת, זה הידע שלו

    פרנוסע צריך, וגם תעסוקה

    ומה, שיהיה פנסיונר מדוכא...

    ורק הוסיפו בשוליו של הפסק

    מהיום יהיה אלופנו למ"כ

    (מסריח כשר - ובקיצור מפוקפק)

    © נילי אושרוב

    כל המקאמות באתר של נינה: http://www.nina102.co.il/


     

    אסנת בינה: למה להצביע

    לאסמא אגברייה?

    (בדרך כלל אין אנו מפנים כאן מקום למאמרי שכנוע לבחירות.

    אבל לאסנת יש דרך אישית ומרתקת להצגת הדברים ועל כן - בבקשה)

    א.

    חשבתי על העבודות שבהן עסקתי עד היום והגעתי לרשימה הזאת (המקוצרת):

    פקידה (של מפקד טייסת, סגן המפקד ושאר קציני המפקדה)

    מנקה (5 בתים בשבוע, שנה)

    פקידת-טלמרקטינג (אופן ספייס, טלפון ומפקחת)

    עוזרת גננת (23 ילדים בני שלוש ושלוש עובדות מותשות)

    מוכרת בחנות מסגרות (נראה לך שהמסגרת תתאים לשטיח?)

    ליצנית בימי הולדת (מיץ-פטל להמונים)

    מדריכת אמנות בבתי ספר (מפוטרת כל קיץ)

    מטפלת (והשכר: במזומן)

    מוכרת ספרים (והשכר: מינימום)

    בטח תרצו לדעת מהי העבודה המשתלמת ביותר. והתשובה המנצחת היא: ליצנית.

    השאלה היא כמה פעמים אפשר להתחפש לארנב, לדבר בקול של ג'ירפה ולרקוד עם אנשים מאד נמוכים לצלילי "אין, אין, אין חגיגה, בלי, בלי, בלי עוגה".

    לעיתים, ממרום מעמדנו כעובדי היי טק, מנהלי חשבונות, יבואני אאודי או פשוט אנשים להורים בעלי כסף, נדמה לנו שמעמד הפועלים הוא דבר שפס וחלף מהעולם.  

    אם אנחנו יהלומנים או דוגמנית שמצאה כדורגלן אז הסתדרנו בחיים. אם אנחנו קצת מעופפים וחסרי כיוון אבל אבא ואמא שמרו על הכספת בשבילנו אז הסתדרנו גם.

    אבל מה אם אנחנו מדריכים בבית ספר, מפוטרים כל קיץ ואבא שלנו קיבוצניק? מה אם אנחנו מוכרים ספרים ומשתכרים שכר מינימום שיעלה בשני שקל אחרי שנתיים?

    מה אם התגרשנו, הפכנו לחד הוריים ומשרד האדריכלות שלנו נסגר? מה אם אנחנו ממלצרים, לא נותנים לנו את השכר בזמן ואמא שלנו פוטרה?

    בעולם הזה, שהעלה לראש התורן את דגל ההפרטה, "הכלכלה החופשית" ורצונם של "כוחות השוק" הקדושים - אין מי שישמור עלינו. בעולם הזה מעמד הפועלים, העובדים - מוכחש. הרי כל אחד יכול לקום בבוקר ולברוא את הסטרט-אפ שיזניק אותו לראש הפירמידה, האין זה כך?

    עובדי מפעלים שאסרו עליהם להתאגד? אה, זה רק בסרטים דוקומנטריים בערוץ 8.

    מוקדניות שרות לקוחות שנקנסות על טעויות? נו, זה קורה רק בפתח תקוה.

    פועלות נקיון שנחמסות ע"י קבלן כח אדם? טוב, הן ערביות.

    מרצים ומרצות באוניברסיטה שמפוטרים כל קיץ? אהמ.. באמת?

    כן, כן, באמת. זה כאן, שם ובכל מקום ובקרוב אצלכם. מה לא עשיתם את המדיטציה הזאת שאומרת: "All is one"? בואו, התרוממו מהכרית והביטו בחלון.

    תראו מי מציץ אליכם. היי, זה לב לבייב מדלג יד ביד עם פיליפ סטארק, אוי, הנה הם פוגשים 

    את גליה מאור ורוקדים הורה ומי זה מצטרף? זה אולמרט? זה ביבי? זה ברק? אני לא מצליחה להחליט. כמה שהחבר'ה דומים. נו, שירקדו.

    ב.

    אסמא אגברייה זחאלקה היא אישה. היא ערבייה. היא בהריון. היא רצה לראשות עיריית תל אביב.

    מצחיק?

    היא לא טייס, לא מנהל תיכון, לא עורך דין. היא לא קיבלה עיטורי עוז ולא ייבשה את ביצות חולדה.

    היא אישה אחת, שקמה בבוקר, מנשקת את בעלה השחקן-שיפוצניק והולכת למשרדי עמותת "מען". שם היא מסייעת לאנשים למצוא עבודה, מכוונת אותם לייעוץ משפטי ועושה ככל יכולתה למען ההכרה במצוקתם של העובדים וחיזוק מעמדם. משם היא מנסה לומר שיש צורך בתיקון חברתי-כלכלי ושזהו התיקון הבסיסי ביותר, הראשון.

    שבילי אופניים, רכבת קלה, סביבה ירוקה ושכר דירה שפוי הם כולם עניינים חשובים ביותר, אבל יש צורך להתחיל בשינוי עמוק יותר. שינוי של סדר עדיפויות.

    העדפה של רווחה לעובד, לפועל, לאדם על פני רווחי בעלי ההון.

    שינוי ששם את האדם, בטחונו הכלכלי, יציבותו וכבודו במרכז.

    סולידריות. זוכרים את המשפט הזה: All is one.

    האם תודעתכם כבר תפסה שאת העוני, ההפקרה והניצול אפשר להדחיק רק עד שלב מסוים?

    כמו האשפה והזיהום הסביבתי שמאיימים על גורלה של האדמה המופלאה, כך מאיים הצורך הבולעני בכח על האדם.

    תסתכלו מהחלון. היי, הנה מגדלי עזריאלי. מרובע, עיגול ומשולש. גאוני. גבוה, מואר, מפואר. עזבו אותכם. בואו נשתגע. נעשה קניות, נאכל עוגות. די, באמת. פוליטיקה. זה דבר מטונף. ניסע לשבת בג'קוזי. נשתה יין עפיץ. מה לבחור, מי לבחור. ערבייה? מי מאמין לערבים? נטוס לתורכיה, לגואה, לברזיל. עניים? שיילכו לעבוד. בבננות, בתפוחי אדמה. נשבר להם הגב? שיעשו פלדנקרייז. יש לי מורה מצויין. בחירות בתל אביב? מה רע בחולדאי? איש נהדר. היה מפקד בסיס. איך שיפץ את אבן גבירול? שאקל. גבר גבר. מה להחליף סדרי עדיפויות? אלטרנטיבה? סוציאליזם? פוי! מילה עם עובש.

    ג.

    דע"ם - מפלגה סוציאליסטית למען רווחת העובדים.

    אסמא אגברייה זחאלקה - עומדת בגאון בראש המפלגה.

    מפלגת דע"ם ואסמא אגברייה רצות למועצת עיריית תל אביב ולראשות העיר תל אביב.

    להתראות בקלפיות

    שלכם,

    אסנת


     

    אתרים

    אמיר אוריין באתר "הבמה":

    http://www.habama.co.il/Pages/ArtPerson.aspx?Subj=0&Area=1&PeopleID=787

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה