נשמתי נשימה עמוקה והתרכזתי. אחזתי את הסרט חזק באצבעותיי, והתפללתי שלא יכזיב כמו החישוק שנפל לי בשנייה האחרונה, ושעלה לי בעשירית הנקודה. איזה מזל שהסינית המדורגת במקום שלישי, קיבלה ציון גרוע במיוחד על התרגיל הזה. המקום השני עדיין שמור לי. כמובן, אם לא יהיו פאשלות.
כל שריר בגופי היה מתוח ודרוך, כמו קפיץ שמחכה לרגע שימתחו אותו. הבטתי לעברה של האוקראינית, קירה בולגנובה, אלופת העולם, שהסתחררה בקור רוח רובוטי, ללא התרגשות, יודעת שמדליית הזהב שמורה לה, בניקוד יציב לכל אורך התחרות. עוד 10 שניות...ולפתע – האוקראינית מחליקה ונופלת מלוא גופה על הרצפה, כששתי רגליה מסתבכות בסרט לבלי היתר!
בנהמה האדירה של אכזבת הקהל, נהמה מתגלגלת כמו זו של סערה בים, תפסתי שיש מועמדת חדשה ובלתי צפויה למדליית הזהב במקום בולגנובה , וזו אני! זיעה קרה כיסתה את כל גופי. המאמנת שלי, אירנה ריסנזון, שעשתה היסטוריה ישראלית באולימפיאדת בייג'ין כשעלתה לגמר הקרב רב, פרצה לעברי בבליל של הוראות והנחיות חדשות, כולה התרגשות , אבל אני לא שמעתי דבר. עורי הצטמרר ולבי הלם בחוזקה מאיים לפרוץ מחזי, המעוטר בנצנצים סגלגלים זוהרים, תואמים לבגד המרהיב שנתפר לי במיוחד לאולימפיאדה הזו, אולימפיאדת אמסטרדם, 2026.
דחיפה קלה מאחוריי, ואני צועדת לכיוון הבמה אחרי ההולנדית בכובע המסורתי ונעלי העץ. צלילי "ולס הדקה" של שופן, הבחירה המושלמת שלי לתרגיל של דקה, פרצו לבמה בפתאומיות של זיקוקי די נור, ואני פרצתי יחד אתם, מנופפת את הסרט הצבעוני ב"סלטה משולשת" מושלמת. ים של ישראלים משולהבים פתח בצווחות קצובות – "יש-ר-אל!", כשהם מניפים גבוה דגלי כחול לבן ענקיים לכל עבר.
אך אני אטמתי את אוזניי, עצמתי את עיניי, ובודדתי את עצמי לחלוטין בתוך הבועה שלי. לא לשכוח – כששופן יורד נמוך, אני מתגלגלת על הרצפה, כשהצליל קופץ גבוה, אני עולה עליו ומרחפת באוויר.
1,2,3....לא לחשוב על כלום...4,5,6 – גשר שהופך לפירואט ...7,8,9, להתכונן לתנועת הסיום...59, 60 שניות...רגל אחת מונפת גבוה באוויר, כשאצבעותיה אוחזות בחוזקה בסרט מתוח עד אצבעות היד המונחות על הרצפה...
ברעם מחיאות הכפיים ושריקות הקהל, עשיתי דרכי זקופה ומחייכת , כמו שלימדו אותי, ובשרירים דואבים צנחתי על הספסל ותליתי מבטי בצג הציון. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? ברור לי שהשופטים לא חיכו לפאשלה כזאת מצד הפייבוריטית שלהם. אין אחד שלא מכיר את הסחר מכר באולימפיאדות. מי ייתן לישראל מקום ראשון? חלומות באספמיא...בספורט, כמו בפוליטיקה, כמו באירוויזיון, זה "שמור ליל ואשמור לך". נו כבר, איפה הציון? שיתנו לי כבר את מדליית הכסף ואוכל ללכת סוף סוף לישון!
לוח התוצאות הבזיק, והציון שחיכיתי לו הופיע. מה זה? הזיעה שחדרה לעיניי טשטשה את ראייתי.זה לא נראה כמו ה-18.67 המסורתי שלי בתרגילים. משהו מוזר בספרה 8. היא נראית כמו 9!19.00?? זו בטח טעות! תיכף יתקנו ויתנצלו.אני מסתכלת שוב לעבר הלוח ורואה את הבלתי ייאמן: מקום ראשון – מדליית זהב – נטע סלע, ישראל. ידיי מתרוממות בתנועת ניצחון כשדמעות אושר ואי אמון מסמאות את עיניי. היציעים מתמוטטים מתשואות ומקריאות "נ-טע!, נ-טע!".
אני פוקחת את עיניי ונתקלת בקירות חדרי עטורי הפוסטרים של בריטני ספירס. "נטע, קומי לבית ספר!", צורחת אמי. אני מתרוממת באיטיות, מנסה לספר לאימא את החלום העתידני, המדהים שהיה לי, אבל ממתי מקשיבים לילדות בנות 6 ?
כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |