ביציאה הדרומית של חיפה, ישנו מחלף חדש שמחבר את כביש פרויד עם כביש חיפה - תל אביב

ובקטע אחד קצר של המחלף הזה, הכביש נפתח בסיבוב חד מערבה ולפתע וללא התראה מוקדמת כל מה שאפשר לראות מלפנים הוא רק ים אינסופי...

ובשעות בין ערביים, השמש הנמוכה צובעת את הגלים בגוון מרהיב של כסף והאור הצהבהב של השקיעה מרכך את הנוף והים רגוע... מחלון הרכב זה נראה כאילו מישהו יצר מגלשה אל הים...

ובכל פעם שאני עוברת שם, לבדי, אני מתפעלת מחדש מהמראה המרהיב הזה, כל כך פשוט וכל כך מוכר ומצטערת על כך שהכביש אינו ממשיך ישר, פנימה, אל תוך הים הכחול...

 וביחד עם הרכות הזו של הים והשמש, גם ליבי לאט לאט מתרכך ומפשיר והמחשבות מתרוקנות מהראש וחיוך מתגנב אל הלחיים.

כי מול היופי המוחלט הזה ורוחבו של האוקינוס שום דבר אינו נראה חשוב יותר וגם אם החיים היו מגיעים אל קיצם באותו הרגע ממש, טוב להן לעיניים שזה המראה האחרון בחייהן...

ובסופו של דבר, כולנו נישטף כמו מים מן העולם הזה ורק הים הנצחי עדיין יישאר באותו מקום ובכל יום בשעת בין ערביים  תמשיך השמש ללטף את הגלים בחום ואהבה עד שהחושך יעטוף את הכל.... כך היה מקדמת דנא וכך ימשיך להיות אף אם עיניי או עיניך לא תהינה שם בכדי להעריך את המראה המופלא ולהתפעל...

ולכן, אני מסרבת, גם הרבה אחרי שהסיבוב נגמר והכביש הרחב מתחיל, להתיק את עיניי מהתמונה הזו, אני מנסה לחרוט אותה בזכרוני, ולשמר את השמחה שהיא גורמת לי, לפחות עד הפעם הבאה שאהיה שם,

כי אף אחד בעצם לא הבטיח לי שתהיה "פעם באה".