(כמעט) שנה אחורה. אני עבדתי כמנהל הקהילות של וואלה, ופרצה פה מלחמה. כמה ימים אחרי תחילתו של המצב החדש, כשעוד חשבו פה שאנחנו נותנים לחיזבאללה בראש, עשיתי brain storming עם עצמי: "איזה אורחים אפשר להביא לאירוח בנושא זה בפורומים?". השם הראשון שעלה לי בראש היה זאב שיף. איש עם ידע רב, פרשן ותיק ורציני.
השגתי את הטלפון שלו והתקשרתי אליו. האדם האדיב בצידו השני של הקו הסכים לבוא למשרדי וואלה, כל עוד אנחנו מבטיחים לשלוח לו מונית. בין הזמן שהמונית נשלחה ועד ששיף הגיע למשרד, הוחלט שעם אורח כזה עדיף לעשות וידיאו-צ'ט, ולא סתם אירוח טקסטואלי בפורום. כהוא הגיע, ערכנו לו היכרות עם הגורמים הרלוונטיים (הוא סיפר להם בגאווה איך נסראללה צוטט באומרו שהוא קורא את הפרשנות שהוא כותב) והעלנו אותו אחר כבוד לקומה החמישית, שם חיכו לו מצלמת הוידיאו, צלם ומראיין. הוא ישב כחצי שעה וענה לצחי בפירוט (הנה תקציר וידיאו של האירוח).
כשהאירוח הסתיים, וליוויתי אותו למעלית, הוא שאל אותי כמה שאלות על החברה. כמה עובדים יש פה? מה טווח הגילאים שלהם? כשאמרתי לו שרוב העובדים במחלקת התוכן הם בגילאי ה-20 וה-30 של חייהם הוא חייך וגילה לי "סוד": "הסיבה שאני מסכים לבקשות כאלה ומגיע היא אותה הסיבה שאני מרצה בבתי ספר לתקשורת. זה נותן לי הזדמנות לראות את הדור הצעיר שבעסק הזה". (ציטוט לא מדויק מילה במילה, אבל זו היתה רוח הדברים).
הודיתי לו, לחצתי את ידו ונפרדתי ממנו לשלום.
זה הזכרון (היחיד) שיש לי מזאב שיף. אדם משכמו ומעלה, איש תקשורת רציני, שמבחינה מקצועית הגיע עד הפסגה. מהסוג של אלו שכשהם מתים אומרים עליהם: "הולך ופוחת הדור".
והיום הוא נפטר. רק בן 74. יותר צעיר (בשנה וחצי) מאבא שלי, שברגעים אלו ממש מתבליין בטיול באמריקה. kinda makes you think...
יהיה זכרו ברוך.
|