בעתותיי כי נדרתי
לא אכביר בצופן

ולא באופן חלקלקות דפנות הפיר
ולא טיח להבטיח כיסוי הולם
או להטיח במיסוך הדברים
ולו דק להניח;מה היה כאן קודם

משכי שפתון על אודם הורד
המלבין שורש וגבעול

הקצר אמרתי יהלום, גם בצר לי
גם מבהיק למרחוק
ומבהיר תוכן או פיר היה הדבר

כנבצר מדעתי לדעת
כיצד הקצת עוד נותר

מבצר

מכותר ביתר ובשאר

שפועם גל מגנט מתוך שאריות אבן
קדמון מבטן; עונד הד גלים סמוי; עודו

בהדיו; עטוי בזכר; עובי עור ונשל

ש-יבשת דוחסת יורה מלוע רעש
מנסרת אור מלטשת לקיסר הרוח
מוסרת את שסר חינו מברקת

אומרת שר ומלך, ואין חותם, כי תם.

וילך כהלך.

לו גם חלום יעלה מבוצר על חומת סיוט;
לא יעיר,גם לא תרדמת עיר שאננה
לו יאחר, לו יעטה פן אחר,

רוחשים קשים הלחשים ומתפשטים
מאבן אל אבן בצופן מגנט ותנודות ההד

גם באין עד

 והר לא יבוא לאדם לומר תבונות

עד  צופן ואופן בו קודד הזמן

יבהיר במעוננות

 כך נאמר, גם אתה נאמן אמור

 כן ואמן

ואו לא יתכן.

שמכאן יש להצפין במראה המבתר חלקיו למשניות
המשנן מאכלת לפיפיות

ומוותר על הנתחים שנותרו מהר וצלעותיו
מפצע לועותיו, והבתרים
זה שקראתיו  המוריה
לאורייתא

בזה הרגע העוטר כותרת מילים

ואינו מניח הבהרה בתוכן

שאינו פוסח פתאומיותו בנעלמים
שלא יודע למי ייאסף;
לאור ירח;
או לאור הדברים הנצברים

יש להניח אמרתי  למרכיבים הזעירים

המעירים בתדרים
ככמוסת הזמן אבקה הנדחסת פיסה

לקדמוניותה
ודורסת אחריתה
ודורשת מחזור ראשיתה

ונקשרת לזמנים בשרוך פרפר
לשפת עור נעליים בלויות

בלהג הברות

המילים

לא מהגדולות והנצורות
שאיתם לרוב נישאים ועפים ומהגרים

זה מספיק ללכת,

מוגנים מהרגליים עד עור הקרקפת

מההרגלים

עד שנצבעים פתיתי יום
בוורוד מבוייש דמדומים
כדעת  נרמסת, גם שהיא אינה נכלמת ומתביישת
מעזות נחושת המצח

נופלת מכתרת וחרבה
קוטמת שעוד נדנה  טמונה בפינה בעולה חשוכה

לחום לילה שחזית פניו מטה
וראשו מעלה,

היורק ומקפיא כימי פומפאי
על העצמות והתעצומות לחיות
נגד להט הסחף ותובנת פתע
חסרת סיכוי בנגע הרגע
הפתאומי; כגורל להיות אתר
נחפר,מבוקר
לכל תייר