לאחרונה נתקלתי באקראי בשני נכים חסרי אונים.

הנכות לא היתה הדבר העיקרי שבגללו הם היו חסרי אונים, ממש לא.

האטימות שמלווה את  חייהם כאן מדי יום, אוזלת היד של הרשויות, והזלזול...זה מה שגרם לחוסר האונים.

כך במקרה , במהלך שבוע, מצאתי את עצמי פעמיים, חווה את התסכול והזעם שמרגישים הנכים.

את חיים(שם בדוי) פגשנו אני ובן זוגי במהלך הליכת בוקר ביום שבת. הוא היה ישוב על כסא הגלגלים החשמלי שלו, במרכז מסלול ההליכה ליד קריית עתידים ולא יכול היה לזוז.

"הכסא נתקע", ענה לנו בביישנות ששאלנו אותו מה קרה."מה זאת אומרת", לא הבנתי, "תלחץ על הכפתורים", "אולי נגמרה הסוללה" אמרתי והמשכתי ללכת במקום כדי שהדופק לא ירד.  הוא אמר שהוא כבר חצי שעה עומד בשביל, לא יכול לזוז עם הכסא. כסא שהוא קיבל ממשרד הבריאות , אגב.

אני הפעם לא באה בטענות למשרד הבריאות..יש שם אנשים טובים, רק חבל שהתקציב שהם מקבלים כל כך זניח שהם לא יכולים לחלק להם כסאות אחרים..טובים יותר.

אין בעיה, בוא נדחוף אותך הביתה, התנדבנו ...אממה ..אי אפשר, זה כסא חשמלי ששוקל 200 קילו, לא מתקפל ושהוא נתקע, אין אפשרות להזיז ידנית את הגלגלים .

עצרתי את השעון הדופק,  עמדנו והצענו הצעות....

בוא נתפוס מונית, מה כל כך פשוט מזה. מונית צ'יק צק הביתה. אי אפשר , אמר חיים, הכסא שלי לא מתקפל, לא נכנס במונית. כסא מתקפל עולה 12,000 ש"ח.

יש משפחה , ילדים? יש לו רק בן גדול שלא עונה לנייד, ושהבנות ימותו, אמר, עזבו אותו ככה נכה. לא אכפת להן ממנו.

"למי מתקשרים במצב כזה?" שאלתי בתמימות מהולה באופטימיות. "אין איזה טכנאי שעומד לרשותכם"?  הוא אמר שאין .  "אף אחד לא יכול לעזור לי כרגע". מה זאת אומרת ? שאלתי בטון של "אני יודעת איך מנהלים כאן ענינים, יהיה בסדר".נרים כמה טלפונים...

מה עושה אזרח טוב ללא מוגבלות ונסיון בתסכול של מוגבל?מתקשר לרשויות.

 הרמנו טלפון למגן דוד, חיים אמר שחבל על הזמן, אין אפשרות לפנות, הכסא לא נכנס לאמבולנס.ואכן כך. הרמתי טלפון למוקד העירוני, אמרו שיבדקו, בנתיים עברה עוד חצי שעה.

שום דבר, הוא יושב , הבקבוק מים שלו ריק...  מזיע, מושפל בכסא, לא רצה לבקש עזרה, אבל היה חסר אונים.

בסוף...אחרי שעה בערך, עלה לנו רעיון, הערנו חבר עם ג'יפ טנדר, שיבוא עם הטנדר ונעמיס את חיים והכסא הכבד והעלוב הזה שמהווה מלכודת אנושית אם הוא מתקלקל , הביתה.

החבר הסכים מיד, הגיע עם הטנדר המצוחצח והחדש שלו שהריח ריח של לבנדר ואפטר שייב מעץ אורן, והעמסנו יחד את הכסא ואת חיים.. לא שיש לי בעיה עם הטנדר הנקי של החבר, פשוט הרגשתי קצת בושה..מהפער הזה שבו אנו נמצאים בחברה שלנו.

הסענו אותו עד הבית. הוא לא רצה שנכנס אליו הבייתה. כנראה התבייש.

העלנו אותו על המדרכה בקושי רב, כי המדרכה היתה גבוהה, ובמקום שהיא היתה נמוכה והיה אפשר לעבור חנתה מכונית.

 הוא הודה, אמר שיחכה לבן שלו ואנחנו נסענו הביתה.

אז מה עושים שכסא נתקע?????הוא יכול היה להרקיב שם בחוץ. חוץ מזה הוא סיפר שהוא לא מקבל אפילו משכורת מינימום, ממה הוא חי? אלוהים?? איך זה שנכה שלא מסוגל לעבוד לא מקבל משכורת מינימום?? ומה עושים שנתקעים? אין גרר לנכים??אין חילוץ? סיוע?

הפעם השניה השבוע היתה שהלכתי לראות עם הבן שלי מופע בהיכל התרבות. היה תור ענק, ואנשים היו מאוד לחוצים לקבל את הכרטיסים שהזמינו מראש באשראי.

עמדה בתור נכה מבוגרת על כסא גלגלים וילדה בת 6 . הוא נתנה לילדה את הכרטיס אשראי שלה ואמרה לילדה לגשת ולבקש את הכרטיסים.

הכרטיסן היה נחמד מאוד, אבל מאחורי זכוכית, והגישה לתור היתה חסומה בגלל הברזלים הצרים שמפרידים בין קופה אחת לשניה. הנכה נאלצה לצעוק בקול רם את השם שלה, מתי הזמינה, באיזה כרטיס, איזה שורה ואילו כיסאות.

הכרטיסן אמר לילדה שהוא לא מוצא את הכרטיסים. הכרטיס אשראי הזה לא מתאים, ופנה לטפל האיש הבא בתור.

האשה צעקה שוב, את שמה, את מספרי הכסאות שהיא הזמינה, נתנה את הכרטיס אשראי שוב לנכדה, היה חם, היא הזיעה, נכנסה ללחץ, ביקשה שוב שיבדוק. בשלב הזה הנכדה התחילה לבכות..

לא יכולתי, קפצתי מהתור, ביקשתי מהקופאי לעזור ולפנות את עצמו מהתור. אח"כ ביקשתי את כל כרטיסי האשראי של הגברת הנכבדה, ומצאנו את הכרטיסים שלה דרך כרטיס אחר. הצעתי לה להעלות אותה לכניסה להיכל התרבות.

שלחתי את הילד שלי לברר אם יש גישה לנכים להיכל התרבות...אז זהו...שאין!!!!!

רק מדרגות. אמנם שלוש מדרגות..אבל מדרגות. היא אמרה שיש לה הליכון כזה..אבל, העדיפה לחכות לבתה שהיתה בדרך.

איך זה שאין גישה לנכים? זה מטורף.."היכל התרבות"???

אז אולי לא אתקל בתדירות כזו בנכים במצוקה, אבל יש לי הרגשה שכן.. בנתיים, לא אחנה בחנייה של נכים אף פעם,אפילו לא בטעות.. ואכתוב מכתב להיכל התרבות, או לעיריית ת"א.

 כל יום אפשר להפוך לנכה במדינה הזו!

המון בריאות, עירנות, וחמלה.