היום אין תמונה ואין מוסיקה, רק עצבים! בדרך כלל אני משתדל להיות נחמד בקפה, להשתלט על הג'ננה המובנית לי בסיסטם, לא לתת לה פתחון פה. הפעם אחרוג ממנהגי ואשחרר לה חבל כי הגיעו מיים עד רפש.
אורי-חייו, אהבתו ומותו
לפני שאתפנה לטפל בכמה חולירות שמקננות פה כמו בכל החברה הישראלית אספר לכם סיפור קטן ואמיתי לגמרי על אחד, אורי לוזובסקי, נכה מלידה שכל חייו עבד לפרנסתו, לא הפיל את עצמו על אחרים ואכן, החברה הישראלית, רשויות אכיפת החוק ושכניו המטולאים גמלו לו ב"עין יפה". בשנות החמישים המוקדמות כשהיתי עדיין קטן מאוד וגובהי לא עלה על מטר, הגיעה לקיבוץ שלנו משפחה חד הורית. האב, מרדכי לוזובסקי שכונה קרפנטיירו כי באורוגוואי ארץ מוצאו הוא היה נגר, הבן הגדול ישראל והבן הקטן אורי נכה מלידה או מפוליו, אני לא בטוח. ישראל הצטרף לקבוצת נשר, הקבוצה הבוגרת של הקיבוץ , קבוצתה של אחותי הגדולה ואורי הקטן מעוות הדיבור והגוף נקלט היטב בקבוצת "אורן" הקבוצה השניה, קבוצתו של אחי הגדול. אבי המשפחה, קרפנטיירו, קיבל על עצמו את הטיפול במכוורת הקטנה של הקיבוץ, מכוורת שמטרתה העיקרית היתה הפריית הגידולים אבל את הדבש שהיא הפיקה מפרחי הבר הגליליים של פעם, לא תמצאו היום בשום מעדניה או חנות טבע פשוט בגלל שאין היום פריחות שכאלה. כל טיול פעוטות ,ילדי גן וילדי כיתות נמוכות הסתיים תמיד אצל מרדכי קרפנטירו שהסיר את מסכת המגן מעל לקרחתו ונתן לכל ילד ללקק כפית דבש שלטעמה אני מתגעגע עד היום. אורי היה ילד שמח שעל אף נכותו ולקות דיבורו היה מקובל ואהוב על שאר הילדים ועשה הכל כולל רכיבה על אופניים, עבודה בשדה, נהיגת טרקטורים, כדורגל ותעלולים. הבעיה הקשה ביותר עם אורי היתה הקושי להבין את דיבורו שבגלל עיוות הראש והגוף כל מילה יצאה לו במאמץ רב אך אף על פי כן היה אהוב על אנשים וילדים ומעולם לא ביקש הנחות משום אדם. לימים, מסיבה שאינני יודע עזבו קרפנטיירו ושני בניו את הקיבוץ ועברו למושבה מטולה שם קיבלו משק קטן. מרדכי האב נפטר לפני שנים, האח הגדול עזב את המושבה ואורי נשאר בגפו, טיפל במשק ועבד בהסעות לפרנסתו. לפעמים כאשר היתי מגיע למטולה מטעמי עבודה (שידורי קטיושות למיניהם) או סתם טיול, הייתי נתקל באורי. בדרך כלל רכוב על טרקטור, לבוש בסוודר עבודה צבאי, עורו שחור כעורו של אפריקאי אבל עיניו כחולות כהות, ראשו מתעוות במאמץ לספר לי איזו בדיחה או סיפורון מהגליל. שמחתי שהוא חי ומתפקד, שמח בחלקו. הטלפון שקיבלתי מאחותי לא היה משמח "שמעת שאורי לוזובסקי נפטר?" שאלה. "לא מה קרה?" שאלתי " התקף לב " היא ענתה. שאלתי אם מישהו מהמשפחה היה בהלוויה והיא ענתה בשלילה,"חבל" אמרתי, "חבל שלא היה מישהו מאיתנו". "פשוט לא יצא, זה היה פתאומי מידי" היא אמרה לי. למחרת, באקראי נתקלתי ב"ידיעות אחרונות" בסיפור על אחד, איכר מטולאי, אורי לוזובסקי שמו שהתאהב במטפלת הסינית שלו והיא השיבה לו אהבה אבל אשרת השהיה שלה נגמרה ולכן הם נסעו לעיר המחוז צפת ע"מ לבקש על נפשם, לבקש הארכת האשרה. בצאתם ממשרד הפנים חיכו להם אוכפי החוק המופלאים ממשטרת ההגירה, אזקו את הסינית ועצרו אותה. ליבו של אורי, האיש הנכה שלעת זיקנה מצא אהבה, חום ותקווה, לא עמד בהתרגשות ובצער וחדל לפעום. המושבה מטולה כמרקחה. חבריו של אורי, איש אהוב, טוענים שאדם מסויים שחומד את נחלתו הקטנה הלשין על אורי כאילו הוא מחזיק עובדים זרים ללא רישיון והפנה את משטרת ההגירה כנגד המטפלת הסינית. מטפלת שמאז שהגיעה, כך מספרים החברים, אורי נהיה מחוייך יותר, מסודר יותר, מאושר. אני מקווה שאפילו אנשי מטולה הידועים בשנאות העתיקות שלהם יתעלו הפעם ויקיאו מקרבם את המלשין החמדן. רוב הסיכויים הם שהסיפור על אורי לוזובסקי הנכה יתווסף לעוד סיפורי תככים וחשבונות של המושבות העתיקות האלה, סיפורים שאינם מסופרים בקול רם אך הם מרחפים שנים ארוכות כאד קל מעל לנוף המדהים של צפון הגליל. אני מלקק כפית דבש לזכרך אורי.היית אדם מדהים שעל אף נכותו עבד עד יומו האחרון, שלעת זיקנה ידע אהבה, אדם שליבו נשבר, שמת מאהבה. טעות, לא מתת מאהבה. אי אפשר להאשים את האהבה במוות הזה. רק את הבירוקראטיה, את ניצול החוק למטרות שלא להן נועד, ואת החמדנות ורוע הלב של אנשים מסויימים. ואתם המשוררים, כשתגיעו בפעם הבאה לפסטיבל השנתי המדהים שלכם במושבה האידילית הזאת, עם ניחוח התפוחים, פרחי הבר והאיכרים כבדי הצוואר והזרועות, מין אירופה שכזאת ליד הגבול, אולי תחושו במשושי המשורר שלכם בסיפורו של אורי לוזובסקי הנכה מלידה שהתאהב בסינית ונפל שדוד בגלל הלשנה של שכן מחורבן שחמד את אדמתו ואולי, מישהו מכם יכתוב בלדה יפה על האיש שאיך שלא תסתכלו על זה, מת משברון לב.
אני מעשן ולפעמים אני גם מניאק
השבוע התפרסם (בעצם הומלץ ע"י העורכים) פוסט של עורך דין אחד שסיפר על איזה אוכל נבלות אחד אבי דוביצקי שמו ש"צד" מעשנים לפרנסתו. ממה שפורסם ומתגובות הבנתי שהאיש נוהג לארוב למעשנים במקומות כמו בתי קפה וקניונים, לצלם את הקרבנות ולתבוע אותם על "פגיעה בבריאותו". לשיאו הגיע הדוביצקי הזה כשתבע עובדת של מכון כושר שעישנה מחוץ למכון ותבע ממנה 50000 ₪ פלוס 4000 ₪ דמי עד מומחה , כנראה איזה רופא שמתחלק איתו בשלל. אני לא דואג בעניין הדוביצקי הזה, יום אחד הוא יעשה טעות ויתקל בעארס הלא נכון וכל כספו ילך רק על תרופות (מקווה שה"מומחה" שלו יעשה לו הנחה.......). זה נכון שישנו חוק עישון במקומות ציבוריים ואני לא מעלה על דעתי לעשן במקום אסור אבל יחד עם החוק ישנן תקנות שמחייבות מקומות עבודה ומקומות ציבוריים להקצות פינות עישון לצרכיהם של המכורים. לפני שהולכים לצוד מכורי ניקוטין אולי כדאי לבדוק שגם שאר התקנות מיושמות. אותה עובדת בשכר מינימום, זכאית למנוחה וסיגריה מבלי לפחד מציידי הגולגלות, הריינג'ר-דוביצקים למיניהם. הכי מעצבן בכל הסיפור הזה אלו התגובות לפוסט שטענו ש"חוק הוא חוק" ושמכיוון שאין מספיק פקחים ומשטרה "צריך את המלשינים", "שהגיע הזמן לאכיפה אזרחית" (בטח בטח בואו נראה אתכם תובעים את יולי עופר על זהום אוויר ופגיעה בבריאותכם ונראה כמה זמן ימשך המשפט ואיך תתמודדו מול סוללת עורכי הדין שלו. חכמים על עובדת שמרוויחה חמשת אלפים בחודש. תתבישו!) ולטענה שמופיעה בסוגריים הם הגיבו ש"צריך להתחיל בקטן". בדרך כלל אני נוטה להתעלם מפוסטים כאלה אבל מכיוון שאני מעשן כבד ונתקל ברדיפה היומיומית הזאת החלטתי להגיב ואחר כך תפסתי לי קרבן וחבטתי בו קצת. לאחר מספר החלפות מסרים ותגובות הוא שאל אותי במסר למה בחרתי דווקא בו. ובכן מר" הזוי מטורף ווכחן" או איך שאתה לא קורא לעצמך, בחרתי בך כי אתה כל כך צפוי.......כל כך מעצבן.......כל כך עלוב. בנאדם שמכריז על עצמו כנון קונפורמיסט וכל מה שיש לו להציע זה ללכת עם עדר היאפים ה"בריאים", שמצדיק הלשנות כי "חוק הוא חוק" , אדם שקל לשסות אותו בחלשים, אדם של מותגים שנוזף באחרים על כך שהם עדיין לא ראו את האור ולא הניחו על השולחן את את המותג ה"נכון", כאילו שזה משנה באיזו ערמת צ'יפים משתמשים כשקוראים את השטויות שלך. דבר נוסף והכי חשוב, אדם שלא חושב בעצמו אלא חושב כפי שהוא מעריך שה"מילייה" שלו רוצה שהוא יחשוב. אדם לא ניכר במה שהוא אומר על עצמו, שיטות השווק העצמי שלו או במותגים שהוא משתמש בהם, אדם ניכר ביכולתו לחשיבה עצמאית וביקורתית. אם החבטות שספגת ינערו אותך קצת אני את שלי עשיתי. אני גם מאוד מקווה שקראת את הסיפור שלמעלה והצלחת, על אף מוגבלותך, לעשות את ההקשרים.
עוד עניין קטן ואני ארגע חברתי מהאתר, המולי"ת יעל שכנאי, פרסמה השבוע פוסט שמזמין כותבים מה"קפה" לשלוח לה חומרים עבור אנתולוגיה שהיא רוצה לפרסם, ובלבד שלא פורסמו ב"קפה" או באתרים אחרים. לשאלתי מדוע אדם חייב לכתוב דבר חדש או לפרסם כתבי מגירה לא ראויים, היא ענתה לי שהיא מפחדת מכך שהאתר או אתרים אחרים יתבעו אותה על זכויות יוצרים. אני לא יודע אם איזה סיפור או מונולוג או שיר שלי שהופיעו באתר או באתר אחר ראויים לאנתולוגיה המכובדת או לכל פרסום אחר אבל אני מודיע פה חד משמעית: כל כתביי הועלו בחינם לצורך קריאה אינטרנטית חינמית וחופשית. הזכויות לכתבי הם שלי ושלי בלבד. כל שימוש אחר שאינו חינמי בכתבי (אני מאוד אשמח אם איזו מורה תקריא סיפור שלי בכיתה נידחת בת"א או קרית שמונה ולא אבוא בטענות, מבטיח!) יעשה ברשותי בלבד! יעל, את מקבלת את רשותי לפרסם כל מה שתבחרי.
לידיעת בעלי האתרים השונים בהם אני מפרסם את השטויות שלי
|