סידורים שונים, תמימים ולגיטימיים מביאים אותי לסביבות אבן גבירול דווקא בשעות של גודש חנייתי. המקום המועדף עלי להשליך בו את קופסת הפח הניידת שלי הוא המרתף התחתון של לונדון מיניסטור. מה קל יותר מלקחת את המעלית ולהגיח דקתיים לאחר מכן בקומת הרחוב, חופשייה, רעננה ומתרוננת?

אני לוחצת על כפתור הק"ק - קומת קרקע, ומחכה. הדלת נסגרת ואני קוראת את שני השלטים הקטנים המקובעים סמוך לשורת הכפתורים האנכית: קומה 1 - קליניקה רב-און, קומה 2 - פרוקטו-לי. (השמות שונו במקצת וייתכן גם שזה בכלל להפך).

אלא שהמעלית נעצרת אחרי שהיא עולה קומה אחת בלבד, לקומת המרתף הראשונה (שם נמצא תיאטרון צוותא) ונכנסים שני גברים שמורגשת ביניהם מבוכה של זרים. אני שמחה להציע את שירותי, אני הרי כבר ממילא עומדת שם, ללחוץ עבורם על כפתור הקומה הרצויה. מה היא תהיה?

"בעיות בפרונט או בבֶּקָאקְס?" אני שואלת.

אני משערת שלעיתים רחוקות מגיע מישהו שיש לו גם וגם.