ההשוואה בין קלעת נמרוד לבין עין פיט מעניינת.

שם התגוררו אנשי צבא

וגם שם.

אבל קלעת נמרוד מספיק רחוקה היסטורית.

זה לא מאיים.

למה בחרו להעלים את הנוכחות הסורית ברמה זה די ברור

השאירו את נוכחותם הצבאית-

והעלימו את נוכחותם האזרחית.

המבנים היחידים בעין פיט שלא פוצצו את גגותיהם הם המחסות הצבאיים.

ואני חשבתי גם על מי שהחליט לקחת כפר ולהפוך אותו ללשביה (מקום אימונים בשטח בנוי).

הרי הכפר ננטש ככל הנראה עוד טרם מלחמת ששת הימים. כדור אחד לא נורה כדי לכובשו.

והקירות מנוקבים לגמרי. מחוררים.

יש בזה סוג של התעללות. נקמה.

מפה יריתם על תושבי דן ודפנה. עכשיו נפציץ את הבתים שבהם ישבתם.

והנה שיר של מתי שמואלוף שניראה לי מתאים

אהבת אישראיל

הזכרונות, כמו פריחת קוצים סגולים,
עוררו כפרים שלמים בתוכתוכי
להסתנן אֶל זוג עיניי, השוטרות הותיקות,
הרגשת ביתיות מרטיבה את עורקי היבשים
מִלָּשׁוֹן גּוֹלֶה לְגוֹלָה מְקוֹמִית

התיוג 'נדל"ן ואדריכלות' מעורר מחשבה.

הנכסים לא ממש ניידים אבל בעליהם ניידים בהחלט. והאדריכלות היא אדריכלות של הרס.

פתאום חשבתי על הפער בין התאורה הדרמטית והחייזרית הנשפכת על ההריסות הישנות של קלעת נמרוד בלילות לבין השיכחה והפירוק של ההריסות הטריות יחסית של הכפר הסורי המונטש בעין פיט.

נוף הוא אידאולוגיה!