לך, שתמיד נמצא שם בשבילי. זוכרת את הרגעים המיוחדים ששמורים רק לי ולך: "אל תרדי יחפה, תנעלי נעליים, שלא תיכנס לך זכוכית לרגל". "לא רוצה אבא". ברור, שנכנסה לי זכוכית לרגל ורצתי אליך בוכה, ואתה בלי אף מילה, בלי "אמרתי לך", חילצת את הזכוכית מרגלי ושילחת אותי בנשיקה לדרכי. הדרך המיוחדת שלך, להבין אותי במעט מילים, במבט. הדרך הנפלאה שלך להגיב כשאני צריכה, לשתוק כשלא. הדרך הנהדרת שלך לנווט לי את הדרך ברגעים הקשים, מסמן לי אותה באור פנס שתמיד נמצא שם. כשעבדתי כעוזרת אצל רופא כירורג, וברחתי משם בסוף כל יום בייסורים של ריח רע וגועל, עד הטלפון הסמוך ממנו התקשרתי אליך. "תחשבי על זה כעל כדוריות דם לבנות, וזה הכל", אמרת לי. "לכי לסרט". ואני הייתי רואה סרט או שניים באותו יום, עד שפג הריח ויכולתי שוב לנשום. כשאפסה נשימתי, אתה היית שם, תומך. החרות המוחלטת בה נתת לי אינפורמציה ואת אפשרות הבחירה השארת לי, לעצמי. ההשלמה שלך עם כל משוגותיי ושגעונותיי, עם הנסיעות שלי והפרידות. "זה לא משנה איפה את, אם את מאושרת - שם אני רוצה שתהיי". כך אתה. אבי, המיוחד במינו. מזל טוב ליום הולדתך. בורכתי. אני אוהבת אותך.
|