reality check point
לא על כנפי נשרים
לא על כנפי נשרים
הוא בא, אם הוא בא,
ולא שאגת אריות
היא בשורת כניסתו.
בסתר זוחל הוא כרמש,
מגיח לפתע בשעת תרדמה
מחשכת הפינות הזנוחות,
הנגד אדם – הפאשיזם.
אריה (לוין) דקר (1975). שירים. תל אביב: שחר.
הבלוג הזה הוא בלוג עדויות מהמחסומים בעומק הגדה (ולא מעברי הגבול המצויים כמעט על הקו הירוק). אלו עדויות של אישה אחת, אני, שעומדת במחסומים כבר ארבע שנים וחצי, פעם בשבוע. אני מסתפקת בפרסום עדויות, לרוב מצולמות. את דעתי אני שומרת בדרך כלל לדיון המתנהל בתחתית כל פוסט.
חופש הביטוי, כמו כל זכות אחרת איננו בלתי מוגבל. כשמצאתי עצמי נותנת במה לדוברים אלימים סגרתי את הבלוג לתגובה לחברים רשומים בלבד. תגובות אלימות מבריחות קוראים רציניים ומדרדרות את הדיון. הודעות אלימות, הודעות פח-זבל או כאלו שלא תורמות לדיון לא ימחקו, אבל חברותו של הכותב בבלוג תפסל כך שלא יוכל לשוב ולהשתתף בדיונים. חופש הביטוי אינו כולל את החירות לפגוע באחרים והוא אמור לממש את זכותי ואת זכותם של קוראי לעשות בבלוג שימוש מועיל.
אם אתם רוצים להצטרף לבלוג כקוראים פעילים, הצעו לי חברות. המנעו ממכתבי נאצה, גם לפעילי זכויות אדם מותר לדבר. את אלו שישלחו, אפרסם בבלוג בציון שם הכותב. מכתבי הנאצה לא ימחקו, גם אם תגידו ש\"הלבנתי פניכם ברבים\" (כפי שטענו קודמיכם). חישבו לפני שאתם שולחים.
החומרים בבלוג, כתובים ומצולמים, שמורים תחת זכויות יוצרים. כל שימוש בהם, חלקי או מלא, בהתאם לרוח הבלוג או שלא, ללא אישור ממני, איננו חוקי. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע או לעשות כל שימוש אחר אלא ברשות מפורשת ממני ובכתב.
פוסטים פופולאריים
-
לחברי solix56 בהמשך לשיחתנו מהבוקר
13/11/07 | 1792 צפיות
-
משהו שחשוב להגיד על ביצי קינדר
24/8/08 | 5222 צפיות
-
מים
7/8/09 | 5540 צפיות
-
"אנחנו בכלא פה, תעשי משהו. את חייבת"
19/5/09 | 2244 צפיות
-
תור הנשים
11/5/10 | 3584 צפיות
-
נגיד שאת כותבת בלוג (המתאייד)
23/12/08 | 9889 צפיות
פוסטים אחרונים
- אתה פוליטי, אני פוליטי 2/2/12
- אנשים, סרבו ביומטרי! - פוסט של איל בד, הפוסט הכי חשוב שתקראו היום 14/10/11
- בסוף, בעוד כך וכך שנים, השאלה תהיה איפה אנחנו היינו, איך זה שעמדנו מהצד? 27/6/10
- בעמנואל סגרנו את הפינה של הגזענות 18/6/10
- קוטפת התותים חלק שני 11/6/10
- המשט והמקל: בין תמונות צבע נעדרות לחיים בשחור-לבן 2/6/10
משהו שחשוב להגיד על ביצי קינדר
היתה לי שיחה מענינית הבוקר עם חברתי, קסיו. שיחה שהזכירה לי שיחה משבוע שעבר עם רובי. והרבה שיחות אחרות עם חברים מהקפה ומחוץ לו. ובכן חשוב להבהיר (קסיו, רובי וכולם כולם: הולכת להכנס בכם בכל כוחה של יערת הדבש החלושה. היום במיוחד, חטפתי איזה וירוס) - קסיו אמרה לי שאני "שומרת על זכויות אדם במחסום". רובי דיבר איתי על "בעיות בניהול המחסום". ובכן העניין הוא כזה - 'שמירה' מרמזת שהנשמר קיים ועלינו להשגיח שלא יעלם או יתמעט. אבל במחסום אין זכויות אדם. ואי אפשר לשמור על מה שאין. על מה שנלקח, שנגזל. המחסום, עצם קיומו שם, הוא הפרה של הזכות לתנועה. ומה אלמנטרי יותר מהזכות לתנועה. בלעדיה אין כלום. ללכת לעבודה ולחזור ממנה. ללכת לבית ספר, לאוניברסיטה. לקבל טיפול רפואי כשצריך. לבקר משפחה וחברים (פלסטינאים לא מבקרים חברים. הם נשארו רק עם ביקורי משפחות כשנולד תינוק או כשמישהו מת ובחגים. כל השאר נחשב ממזמן מותרות). גם אם משך ההמתנה במחסום לא יארך יותר מדקה. וגם אם יחייכו לכל פלסטינאי ויודו לו שעבר במחסום. מצידי שיחלקו להם מתנות במחסומים. נגיד - עט נובע לגברים ורדים לנשים. ביצת קינדר לילדים. לא תנוח דעתי. אי אפשר לשמור על מה שאין. שימרו על עצמכם, דבש. |
תגובות אחרונות
-
מיכאלמרסיאנו
בתגובה על מעבר גבול מאחורי משתלה
-
איל בד
בתגובה על אנשים, סרבו ביומטרי! - פוסט של איל בד, הפוסט הכי חשוב שתקראו היום
-
גלית א'
בתגובה על שי שטרן 'מיקי אני מדברת אליך'
-
* Forever Young *
בתגובה על יערת משתינה על חומת ההפרדה
-
צזר
בתגובה על אתה פוליטי, אני פוליטי
-
עיין מים
בתגובה על qq
תגובות (98)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יכולה להיות מידה של אנושיות. בהחלט כן. ויפה שחייל שומר על מידה של אנושיות ולא מתבהם, כפי שקורה לרבים מאוד מהם (אבל החופש לסרב הוא לב העניין). ובכל מקרה - אני מבקשת שנפסיק לרחוץ בניקיון כפינו. כובשים נאורים שכמותנו.
כשעמדתי במחסומים במהלך שירותי הסדיר, האמנתי בכל מעודי שאם אני אחייך ואהיה אדיב כלפי הפלסטינים שעוברים במחסום, אני תורם במשהו לדימוי שיש להם של הישראלי, ושיש בכך חשיבות לעתיד היחסים בין העמים. שהואיל ורוב הישראלים שהם פוגשים הם חיילים ו/או מתנחלים, שיידעו שידעו שיש גם בן אדם בתוך החייל (לפחות בתוך חלק מהחיילים).
היום אני מתקשה יותר להצדיק לעצמי כל מיני דברים, למרות שאני ממשיך להאמין בהם (פחות או יותר) ולפעול לאורם (פחות או יותר). ובכל זאת, האם במקום שבו נרמסות זכויות אדם בהכרח לא יכולה להיות גם מידה של אנושיות, אפילו היא לבושה במדי הקלגס ונראית אך בקושי מבעד לנשק, התייל הדוקרני, לוחות הבטון והתור האינסופי של המבקשים לזכות ביחס אנושי ולעבור את המחסום?
את לא צריכה לענות לי. לא יודע אם יש תשובה. פשוט קראתי במקרה את הפוסט הזה בגלל הכותרת (סחתיין על הטיזר) והוא טלטל אבנים כבדות שיושבות לי בבטן ואילץ אותי לשפוך מעט מהדיסוננסים שלי החוצה למקלדת.
פוסט ישן שהתעורר איכשהו. אבל אולי לא במקרה. בימים אלו כשדו"צ מפטפט על הסרות מחסומים (שקר) ועל הקלות בתנועה (לא תמיד. הייתי אומרת שינויים בתפעול המחסומים שחלק מהאוכלוסיה תראה בהם הקלה וחלק החמרה) חשוב להזכיר שאני מדברת המסחום לא כעל חברת היי טק שאם תנוהל נכון הכל יהיה בסדר. עצם קיומו של המחסום - כאן הבעיה, וכל עוד לא יוסר, אלחם בו.
עצם קיומו של המחסום הוא הפרה של זכויות האדם הבסיסיות.
צריך לעשות מזה סטיקר.
הימין מתייחס לחוסר ההבדל במובן של: " אחרי שיקבלו את הגדה ירצו את יפו" ומצדיק בכך התעקשות מיותרת על הגדה. יערה כתבה, כי כיבוש הוא כיבוש. והיא צודקת בכך במובן המוסרי. כלומר, ההבדל בין הכיבושים קיים אך אינו במובן המוסרי. הוא קשור לרמת נכונותינו לוותר (מחיר אי הוויתור) ובהרכב הדמוגראפי בטריטוריה הכבושה (שמשפיע על מחיר אי הוויתור). במובן הזה כדאי לנו אולי לא לוותר ברמת הגולן. אם היינו צרפתים הרי מציאותו של יקב טוב באזור היא סיבה נחשבת לאי ויתור. (:
אונס וביזה הינם מעשים פליליים. כיבוש יכול להיות גם תוצאה של מאבק לאומי, כמו בסיכסוך הישראלי פלשתיני.האם אתה מסכים שכיבושי 1948 לגיטמיים? בהחלט נגרם עוול לפלשתינים. אולם, לא אני ולא אתה (אני מניח) הגענו לכאן מרצונינו. אנו מהגרים או בני מהגרים קורבנות ההיסטוריה, כמו גם הפלשתינאים. נדמה שהפלשתינאים מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולהחזיר את המצב לקדמותו. לשנות את פני ההיטוריה.
מסכימה עם יריב
סיפורמדהיםמציאות מטורפת ,מסכימה איתך, דבש - הדיון המענין ביותר כאן בבלוג SO FAR
וגם הסיפור של נעמה. חזק במיוחד.
רק אחד מול אחד. אדם מול אדם = רק כך ייתכנו תהליכי צמיחה, התקרבות.
וסיכוי לראות מעבר לכל הבלהבלה של האינטרסים הפוליטיים.
סיכוי לראות עתיד. אמיתי. בלי הרעלת ילדים [משני הצדדים] בשנאה.
יום אחד. מתישהוא.
אולי.
(גם רצח, אונס וביזה היו משחר ההסוריה)
אני מתכוונת לקו הירוק.
אני מתקשה לקבל את הניסוח "הכיבוש מיותר", כאילו היה משהו שאפשר איתו אבל רצוי בלעדיו.
על ההבדל בין כיבוש 67 לכיבוש 48 תוכל לקרוא למשל פה:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1013443
הכיבוש מיותר ויש להפסיקו, אולם קשה לי להסכים להגדרתך. מה לגבי הנוכחת שלנו בתחומי הקו הירוק?, או הכיבוש שבעקבות מלחמת העצמאות?
השיחה שהתפתחה כאן עם רובי ופוס היא אחת מנקודת השיא של הבלוג. ולא כאן לנהל שיחה בקפה. עקבות לכך אפשר לראות גם כאן.
הפסקת הכיבוש היא בהחלט אינטרס ישראלי. אבל לא רק. הכיבוש הוא פשע.
אני מאלה החושבים, כי יש להפסיק עם הכיבוש מוקדם ככל האפשר. זהו אינטרס שלנו. עד שנגיע למטרה זו, ללא מחסומים כלל אי אפשר. יש לעשות מאמץ להקל על הפלשתינאים. לנוכחות שלך יש ללא ספק תרומה עצומה. תודה לך על פועלך.
שאלה אותי השבוע אישה חכמה ביותר איך זה שהורים לא מוכנים לללכת למחסומים, אבל שולחים לשם את ילדהם.
זה לא מקרה בעיני שאנחנו נמנעים מלעסוק בהשלכות הכיבוש על החיילים המשרתים בפלסטין. מחכה להמשך, הרי כתבת "בנתיים".
ואני רוצה להדגיש ביתר שאת את הדבר הזה.
העדות שעליה את מדברת, יערה, - חשובה, לדעתי, בעיקר עבור החיילים. העין הרואה והיד הרושמת מגנה עליהם שלא ייהפכו לסדיסטיים. היא מגנה עליהם מפני עצמם. היא מגנה על הילדים שיוולדו להם בבוא הזמן, היא מגנה עליהם מלהפוך לפוסט טראומתיים.
ובעניין זה, נסעתי יום אחד עם נהג שסיפר לי איך הוא, במשמר הגבול רדף אחרי נער שזרק אבנים, ויחד עם חבריו נכנסו לביתו ופוצצו אותו במכות, ואיך נטלו אותו אל הקומנדקר והשאירו את אמו של הנער לרוץ אחריהם במו רגליה, להתחנן עליו, בלי סכוי להשיג את המכונית הדוהרת.
האיש סיפר לי את הספור בטון שהתחלף מגאוה לאימה. פתאום הבנתי שהוא פוסט טראומתי. אחר כך הוא סיפר לי שהוא מתעורר לילה לילה בגלל סיוטים.
לא ייתכן שחיילים במחסום עוברים את זה ככה, פשוט, בלי שום צלקת. לא ייתכן שהצלקת הזאת לא תשפיע בעתיד על הילדים שלהם. והילדים שלהם- על החברה שלנו.
וזה בינתיים.
נעמה
פירושו להפסיק לשדר ולהזין ולשמר את תחושת הקורבן של האזרח הישראלי הקטן , לעודד אותו לתבוע את זכויותיו הטבעיות האנושיות מההנהגה שלו .
פירושו להפסיק לשדר ולהזין ולשמר את תחושת הקורבן של האזרח הפלשתינאי הקטן , לעודד אותו לתבוע את זכויותיו הטבעיות האנושיות מההנהגה שלו .
אז מה פרוש לחץ עקיף על אלו שלא השלימו עם זכותנו למדינה?
1 ואני חוזר ואומר שזה לא פשע.
יש פרשנויות שונות לגבי אמנת ז'נבה הרביעית והדעות חלוקות.
החלטת האו"ם בדבר ההתנחלויות המנוגדות למשפט הבין לאומי נובע משיקולים פוליטיים ואין לה בסיס משפטי.
2 חבל באמת. מעניין איך זה יגמר. כנראה בצורה של זה שיהיה לו יותר כח ויכולת עמידה.
3 הגירוש יהיה כפתרון אחרון בתנאים קיצוניים שעדיין לא התקיימו. הדרך עוד ארוכה. כולה עברו 41 שנים. חייבים להיות סבלניים. שלום עכשיו? אולי יותר מאוחר.
1. אחזור ואומר שהפקעת שטח כבוש לצרכי בנית ישובים לתושבי המדינה הכובשת היא פשע גם 120 ח"כים יתמכו בחוק המתיר זאת.
תאר לך שהמצרים כובשים את הנגב ומתחילים לבנות עליו ישובים עפי חוקי הפרלמנט המצרי. האם זה הופך את זה לחוקי? ודאי שלא.
2. לגבי חוסר אוירת השלום- זו תופעה הדדית ודו-צדדית. כפי שאתה (לצערי) לא חולם לתת הקלות לפלסטינים כל עוד האוירה מלחמתית, כך גם הם (לצערי) לא חולמים להפסיק את האוירה המלחמתית.
כלומר- כל צד (ולא רק "הם") מחכה שהצד השני יכנע ועד שזה לא קורה- המלחמה נמשכת. עגום.
3. לגבי גרוש הפלסטינים ל"מדינות מהם באו" אזכיר שישראל לא היתה ריקה מאדם עד השלטון העותמני, אלא חיו בה בין היתר גם ערבים (שאז עוד לא כונו פלסטינים) בחברון, חיפה ומאות כפרים אחרים.
הרי כל ישוב ערבי שקיים או הושמד פה, היה עוד לפני העיר הוותיקה תל אביב.
עדיין לא ברור.
מפעילי המריונטות הסובלות , pov
לא הבנתי על מי יש להפעיל לחץ עקיף. מי הם מפעילי המריונטות?
בנקודת הזמן הנוכחית העצובה הנוראית הלא אנושית אין ברירה אלא להפעיל לחץ עקיף על מפעילי המריונטות .
לתת למריונטות להבין שהן מריונטות .
כיוון שיש בשטחים שלטון צבאי שלנו ולא מדינה פלסטינית אז ברור שהאחריות היא על השולט שם.
אחד המחירים של הכיבוש זה האחריות על האוכלוסיה הנכבשת- וזו עוד סיבה להמנע ממנו.
יותר מזה ,
נוכחות יהודית משקיפה במחסומים מתפרשת כנטילת אחריות על מצבם העגום של הפלשתינאים והולכתם שולל אל כתובת הממשלה הלא נכונה .
הנוכחות הזו היא כמו טיפול קוסמטי שמוגש במהלך ניתוח לב .
לא רואה כל אפקטיביות בנוכחותה שם מעבר להעלאת המודעות בקרב אלה שלא מודעים לקיומן.
נוכחותה שם לא תסיר אותן.
מי שיסיר אותן ממשלה נבחרת שתורה על הצבא היד המבצעת להסירן.
אגב ההתנחלויות, רובן הן חוקיות בחסות הממשלה.
אני מאמין שהן תוסרנה (המחסומים) מיד אחרי שארגיש בטוח ויאפשרו לי להכנס לסופר או לבית קפה ללא מאבטח בשער.
אמר מישהו פעם כשהערבים יניחו את נשקם יהיה שלום כשישראל תניח את נשקה לא תהיה ישראל.
שלום תמורת שלום.
ובלי תנאים מוקדמים. לא גבול 67 ולא גבול 22.
בניין ההתנחלות מוכיח שמעשים בשטח אפקטיביים הרבה הרבה יותר
מאשר הפגנות מול הממשלה, ש"במקרה הטוב" (מבחינתם) היו גורמות לה לאשר אולי בית אחד חצי מטר מעבר לקו הירוק.
תמיד שמדברים על כיבוש נאור אני נזכר ב.....
http://www.youtube.com/watch?v=IaE3EaQte78
דיון מעניין היה מנסה להתבונן בתמונה הכוללת, הרחבה
ל"הלכתי ותכף אשוב...:
לא הבנתי אותך....
אם אתה כל כך מסכים איתי, למה אתה רוצה לעבור לדבר על משהו אחר? זה לא מספיק חשוב? זהו, דיברנו כבר מספיק על גזילת זכויות האדם הבסיסיות מהפלשתינים? מזמן כבר לא דיברנו "עלינו"? הגיע הזמן לחזור לדבר על עצמנו?
וחוץ מזה - מאיפה ההשוואה הזאת? איך היא קשורה לדיון על מאות מחסומים וחסימות ואלפי חיילים וחיילות שכל מה שהם עושים בכל יום זה למנוע מאלפי פלשתינים, (בני אדם כמוני וכמוך וכמו הקשישים והנכים והילדים וניצולי השואה והנכים), מללכת ממקום למקום?
"הלכתי ותכף אשוב..." - זו פריוולגיה על פי המדיניות הישראלית בשטחים. שום פלשתיני לא יכול להגיד את זה.
כל כך מסכים איתך! גוזלים את זכויות האדם הבסיסיות של:
הקשישים
הנכים
הילדים
ניצולי השואה
החולים
של מי לא בעצם?
מאוד פשוט - אני, אני, אני. גם הסבל של זה שנמצא איתם בתור לא ממש מעניין אותם.
אני הכי חשוב. שלי יותר חשוב.
אתה אובייקט.
אם אתה לא מועיל לי, שלא תעז להפריע לי.
אני ?גם לא מבינה את זה.
היי נעמה,
אני חושבת שהדיון בפוסט הזה היה הכי מענין שהיה אצלי בבלוג. נהדר. אני רוצה שתחזרי.
יפה אמרת יערה - אי אפשר "לשמור" על מה שאיננו. אי אפשר "לשמור" על הזכויות הבסיסיות שנגזלו מהעם הפלשתיני, וממשיכות להגזל מהם יום יום. הזכות לנוע ממקום למקום היא אחת הזכויות הבסיסיות (לא היחידה), שמדינת ישראל החליטה שמותר לה לגזול מאוכלוסיה שלמה!
אז כל הכבוד לך, לא רק על ההליכה למחסומים, אלא גם על הסבלנות האין סופית שלך, לחזור ולהסביר שוב ושוב מה לא בסדר בגזילת הזכות הזאת.
אני, שלא כמוך, לא מצליחה בשום אופן להבין איך יכול להיות, שאותם אנשים שמתרעמים על כל עיכוב הכי קטן בתור בסופרמרקט, או על כל טרטור בביטוח לאומי, או על כל דחיה בתור לקופת החולים, לא מצליחים להבין למה זה לא בסדר !
אף אחד עוד לא הצליח להסביר לי, מדוע זה בסדר להכריח אלפי אנשים לבקש יום יום, מחיילים במדים ובנשק שלוף, את הרשות לעבור ממקום אחד לשני.
יום יום, אבות עם ילדים קטנים, גברים צעירים עם האשה שהם אוהבים, בנות עם הורים זקנים, אנשים בריאים ואנשים חולים, בני אדם בדיוק כמונו, עם כל האהבות והצרות והשאיפות , בדיוק כמונו, נאלצים לבקש יפה, (בנימוס, בקול נמוך, בלי סיגריה בפה, בהשפלת מבט), מבחור צעיר או מבחורה צעירה, לבושים במדים, נושאי נשק, לרוב לא דוברי ערבית, שמלווים לעיתים בכלבים מפחידים שמרחרחים את התיקים שהם נושאים, לבקש מהחיילים ומהחיילות שיואילו ויתנו להם לעבור מכפר אחד לשני, מהמכולת חזרה הביתה, מהבית לרופא, לארוע משפחתי, או מכל סיבה אחרת.
אז קודם כל, לפני שמתווכחים על מי התחיל, ועל מה אפשר לעשות, ועל האם אפשר אחרת, ועוד ועוד, קודם כל, לעניות דעתי, צריך להודות בעובדות: מדינת ישראל גוזלת ממליוני אנשים את הזכויות הבסיסיות ביותר שאדם זכאי להם !
מעניין,
אני לומדת מהשיחות פה לא פחות מאשר מן הפוסטים עצמם.
אני עוד אחזור.
נעמה
כי מחסומים זה משעמם וכבר הרבה זמן שאת רוצה לדבר איתנו על עיר בשם ירושלים ?
אחד ההיבטים הפחות מדוברים של הכיבוש הם באמת הנזק שנגרם לחיילים אותם שלחנו לשרת בפלסטין. זה דבר שאני מנסה להדגיש שוב ושוב - עלינו לצאת מהגדה לא בשבילם, בשבילנו. תודה על הערות חשובות, ג'נג'ר.
זה ככה, יריב. בא לי להקיא על ההומניטאריות שלי. על ההומניטאריות שלנו. התחלתי לחשוב על זה כעל עוד איזה מין כיבוש נאור. ובגלל הכיבוש הנאור יש לי שקיות הקאה בתא ככפות.
סיפור מדהים יערה. זה היה יותר מעניין מהפוסט. הרבה יותר. וגם יותר חשוב.
אין כמו התגובות.
כל מה שאת כותבת כל כך נכון וכל כך מכאיב.
החלק הטרגי בסיפור הוא ש"המחסומים" על כל היבטיהם הם דבר נוראי ומשחית עבורנו הישראלים לא פחות מאשר עבור הפלשתינאים שמאיכות חייהם לא נותר אפילו זכרון רחוק.
מאות אלפי בני נוער בגילאים 18 - 20 , שלצורך תפקידם נקראים "חיילים" נחשפים בפרק זמן רגיש, מכונן, מגבש זהות של חייהם במציאות מטורפת , מלחיצה, בלתי אפשרית, שמצד אחד מקימה מחסומים אבל מצד שני מתירה כל גבול מבחינתם. ילדים מבוהלים שבהנף אצבע שלהם יש עוצמות של חריצת גורלות : האם איש חולה יעבור במחסום, האם סטודנט יגיע בזמן לטיסה לחו"ל להמשך לימודיו, האם אישה הרה תמשיך להסתובב עם עובר מת ברחמה ימים ארוכים עם חשש לזיהום שימית אותה וכו' וכו') .
לא פעם, החיילים הללו , הם קורבנות המצב הזה לא פחות מהפלשתינים.
ואחר כך מתפלאים.
מתפלאים שבחופשות השבת שלהם הם משתכרים ו/או נוהגים כמטורפים וסופהשבוע תמיד יגמר בעוד קורבנות של תאונות דרכים.
מתפלאים שמייד לאחר פשיטת המדים - הם חייבים, אבל פשוט חייבים לברוח הכי רחוק שאפשר מכאן , הודו, נאפל , קטמנדו או איפשהו בדרום אמריקה עם דיאטת אובר דוז של סמים ופטריות והשד יודע מה שימחק כל זכרון, ישחרר מהנטל .
מתפלאים שכל כך רבים מהם חוזרים ממסעות ההזיה הללו , באמצע שנות העשרים לחייהם, ומתחילים "לשוטט" בתוך חייהם שנים ארוכות חסרות מיקוד, חסרות מעש.
מתפלאים שכל ריב על חניה או סכסוך שכנים או ארוע קטן על הכביש נגמר באלימות חסרת פרופורציות.
הגיע הזמן להבין ש"המחסומים" האלו, שנדמה לנו שהם שם , רחוק, איש שם "בשטחים" - נמצאים ממש כאן, בתוך הבית שלנו, ברחוב שלנו, בשכונה. הם חיים בתוכנו ומשחיתים את החלקים היותר טובים מימי שאנחנו.
ועל הסבל של הפלשתינים - אין צורך להוסיף.
אתה לא צריך לספר לי. אני מכיר את ה"סחורה" אבל הם מיעוט בטל בשישים ולא מייצגים חלילה
את המתיישבים כמו שכפר תפוח אינו מייצג את המתיישבים. אני חושב שזה עוול לעשות הכללות כאלה.
זה כמו שאני אגיד שכל תושבי נתניה או כל תושבי איזור השרון או חילונים בכלל כולם "רוני רון" החשוד
המתועב ברצח הילדה רוז.
כל הענין בדברים האלה זה האיזון,המבט השיכלי הישר ולא ההסחפות אחר האמוציות.
בוא איתי באחד החגים שיש בהם חופשה בחול המועד- אני נוסע לפעמים לאזור מסויים בדרום הר חברון- שם אראה לך את הפרצוף האמיתי של אותה "אהבת ישראל" - אותם אוהבי הארץ שמגיעים רעולי פנים בטנדר עם רובים וידיות של טורייה בדרך לעוד פוגרום
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1006255.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3553253,00.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=715527
זה בכלל לא משנה היכן המחסומים ממוקמים! התוצאה זה מה שמשנה!
יש מחסומים,יש גדר,עובדתית ירדה כמות פיגועי התופת במרכזי הערים בישראל.
יש כאן סיכסוך ויש שורש לסיכסוך. השורש הוא שהם פשוט לא רוצים אותנו כאן. זו עובדה!
אני לא יודע מה אתה רוצה מאחינו המתיישבים החלוצים. אכן, חשובה ההמצאות שלהם בשטח
ויישוב ארץ ישראל.הם אנשים טובים,ערכיים,ציוניים אוהבי ארץ ישראל. אגב, זו לא בושה לאהוב את הארץ.
הלכת, אבל ניכר שלא הלכת לבדוק איפה הם המחסומים ההם...
הפיקציה שמדובר באמצעי לסינון מחבלים בדרכם לפיגוע היא ממש אפקטיבית- אבל פשוט לא נכונה
ראה כאן במפה של מחסום ווטש וכאן במפה מפורטת יותר- המחסומים מפרידים בין כפר ועיר, ילד ובי"ס וחולה לבית החולים- בעיקר כדי לקיים כבישים "נקיים" בסגנון האפרטהייד לטובת "אחינו המתיישבים החלוצים"
אם לא ידעת צא ולמד
המחסום אינו יוצר מלחמה אלא תוצר של מלחמה!
אכן,המחסום גורם אי נוחות וסבל לתושבים אבל זה מחיר המלחמה.
גם פיגועי תופת אצלינו במרכזי האוכלוסיה גורמים לסבל רב והמחסומים וגדר ההפרדה אכן צימצמו את התופעה.
בואי לא נשכח שהשנאה שלהם כלפינו לא נולדה היום ולא נולדה עם ה"כיבוש".
מי שדחה את הסכם החלוקה וקם עלינו להורגינו זה הם ואכן הם משלמים על זה מחיר יקר מאוד
וגם אנחנו משלמים על זה מחיר יקר מאוד,כנראה בגלל שאנחנו יהודים רחמנים בני רחמנים
הלכתי - המחסום יוצר מלחמה. הוא יוצר שנאה ומטפח רגשות נקם. בתחילת הכיבוש, לפני 41 שנה, לא היה האיסלם קיצוני כל כך. לבחור בחיים זה להסיר את המחסום.
מקווה שתכף תשוב.
את נותנת תמונה לא לגמרי אמינה!
מהתיאורים שלך אני עוד עלול לחשוב שהמחסומים האלה ממוקמים באתר נופש באירופה הקסומה...
וסתם מטרידים חבורות של תיירים הנוהרים אל אתרי התיירות הקסומים.
לצערי,אנחנו במילחמה! ומחסום הוא תוצר של המלחמה.
אם הברירה בידי בין להפר זכויות אדם אצל אויביינו לבין להציל חיי אדם (מפיגועי תופת...) אצלינו
אז אני בוחר בחיים!
אנחנו לא יכולים להשתמש במושג בעייתי כמו אנחנו רק כשנוח לנו ,
והיכולת לחשוב במרחקים של התנתקות אחת קדימה היא לא בדיוק פסגת האינטליגנציה .
יש בערבית פתגם יפה שאומר 'כשהשכן שלך ישן טוב, אתה ישן טוב'. אבל אנחנו מתעקשים להיות מטומטמים תמיד. ולא חשוב המחיר.
הרעיון של שכפולי הטיל אימה קשה על הסובבים אותי. פיצ, החתולה, ברחה לאמבטיה והתחילה לילל, כולה סמורה. טיפלתי בזה, הבטחתי לה שלו היה אפשר לשכפל אנשים, הייתי משכפלת את אייבי נתן. יותר שווה.
כרגע ראיתי שאייבי נתן נפטר...
חשבתי על זה שאת מעין ממשיכת דרך בדרכך....
תחשבו רק על המילה מחסום... נראה אתכם מתנהלים מול מחסום - אפילו וירטואלי... מהר מאוד תמצאו עצמכם מתקוממים.
המוסר הכפול פה זוועתי -
מה אנחנו מוכנים לעשות / לא לעשות כחברה...
כמה נוח לעצום עיניים.
למה צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח??
למה רק דוגמאות פרטיות וסיפורי זוועה גורמים לנו לעשות מעשה???
מה, אנחנו רפי שכל?
הדביקו לנו כותרת קשה " עם סגולה " - ואנחנו לא מספקים את הסחורה!!!
יערה,
אילו יכלתי, הייתי משכפלת אותך!!
אל תפסיקי!!
זה הכל אותו אגו טריפ ישן וטוב
המחסום בחווארה מונע מהמחסום בשער שומרון להפוך לגבול מחר, או מחרתיים או אי פעם. המחסומים פוררו את הגדה לאינסוף מובלעות שמהן לא תוכל לקום מדינה פלסטינית. בינתיים השליטה הישראלית הולכת ומתהדקת והכלכלה הפלסטינית מתאיידת. בתנאים כאלה אין פלא שפלסטינים (כמו גם ישראלים, מסיבות אחרות) לא מאמינים שהסכם יבוא אי פעם. בתנאים כאלה אין פלא שהקולות הקוראים למדינה אחת בין הים לירדן מתרבים גם בתוך הגדה המערבית. למה להם מדינת צ'וקומוקו בין אריאל ליריחו?
ישראל הביסה את האינתיפאדה השניה, אבל זה היה נצחון פירוס. המחיר היה חיסול פתרון שתי המדינות. והמשמעות היא מדינה דו לאומית. זה כבר כאן. 41 שנים. וזה לא הולך לשום מקום.
מסכימה איתך. עדות, אתן עדות וכמה חשובה העדות הזו.
המון דברים כתבת כאן בתגובות ששופכים אור לא רק על העשייה שלכן במחסומים, אלא גם על הלבטים הקשים בכל כך הרבה מצבים.
אומרת שוב כמה אני מעריכה אתכן ומבינה שזה לא העניין, אלא נקיטת העמדה והעשייה.
נ.
אני מבין, והבנתי כבר מתוך הפוסט. אבל את לא יכולה לבטל את המחסום, אפילו אם מחסום חווארה בוודאי יימחק בעתיד.את שם בגלל המחסומים, אבל בשביל זכויות האדם, ובשביל להציל אותנו מאכזריות יתר. המחסום לא במקום - אולי - אבל את לא יכולה להזיז אותו. בסופו של דבר יבטל אותו ליברמן או ג'ומס או מישהו אחר. חברותייך כנראה חשות זאת. אתן העין, הקול. לא הזרוע.
תודה לך, אסטור. וברוך הבא. ותודה גם על תמיתכך העיקבית (כוכביך הרבים. אני עוקבת).
חייבת להבהיר נקודה חשובה (מתוכנן פוסט בעניין הזה בקרוב). מדינה, צריכה שיהיו לה מעברי גבול. שער שומרון למשל, על הקו הירוק הוא מעבר גבול לגיטימי לגמרי. אין לי שום טענה כנגדו. אבל המחסומים עליהם אני כותבת כאן נמצאים בעומק הגדה. מחסום חווארה מרוחק משער שומרון 25 קמ'. הוא ממוקם רק דקת הליכה משכם, ומפריד בין שכם, מרכז מוניציפאלי גדול מאוד, לכפרים סביבה. פירוש הדבר שכפריים עוברים במחסומים בדרכם לבית החולים. לעבודה. לבית הספר. יש הבדל גדול בין מעבר גבול, המפריד בין מדינות, למחסום שמפריד ביני לבין חדר המיון הקרוב.
אם תרצה להציץ במפות המחסומים, אפשר לראותן באתר מחסום ווטש'.
אני תומך בפועלך, אף אם לא תמיד יכול להסכים עם דברייך.
המחסום הוא לא פסול. אחד מהם יהווה מחר נקודת גבול בין מדינת ישראל ופלשתין.
אני מבין למה את מתכוונת: כל המערכת רקובה, כולה מושחתת.
מחר יהיה הסכם. מחר יעמדו שם פקידי גבול, לחלקם יהיה נשק. חלק יהיו שלנו, וחלק אחר שלהם.
המחסומים יישארו, אבל אולי מחר יזוזו למקום אחר.
את שומרת על האנשים, את העין שמגנה על בני האדם משני הצדדים, על בשרם ועל נשמתם.
ואת עושה זאת במקומי, תודה.
ה"מקור" הוא לא הממשלה- אלא כלל הציבור המקיים אותה- בהצבעה בבחירות, בתשלום מסים, בשיתוף פעולה בחיים הכלכליים והאזרחיים
אנחנו מחליטים כל יום שיש שם מחסום- אם לא בצורה פעילה- אז בשיתוף פעולה פאסיבי
לכן הפעולה של נשות מחסום ווטש ושל יערה פה בבלוג היא כל כך חשובה- להביא את זה לכאן כדי שכולם ידברו על זה, ואולי יהיה קצת קשה יותר להדחיק ולמשול...היה אותו איש מכיכר הלחם, ישראל טוויטו, שאמר שביום שיפרקו את העמותות שעוזרות לעניים, יקום קול צעקה אדיר והמדינה תתעורר למציאות חדשה, מבהילה ויתחיל שינוי וצדק חברתי. אני מסכים איתו.
אני מבין את הקונפליקט של יערה ומהצד השני - מבין אותך רובי. בטווח הארוך, כנראה שיערה צודקת. יש כאן אלמנטים מרקסיסטיים - כשהדיכוי של העובדים (פלסטינים) מצד בעלי ההון (קובעי המדיניות הישראלית ומבצעיה - להלן - הישראלים) יגיע למסה קריטית, תחל התקוממות (אינתיפאדה 3?) שתביא לקריסת הקפיטליזם (סיום הכיבוש) ולצדק חברתי (מדינה פלסטינית? דיון עמוק על ערכי המדינה שלנו?)
בתרגום חופשי - וכאן אני מסכים לחלוטין עם יערה - ככל שאנחנו מקלים על הסבל היומיומי - אנחנו מנציחים אותו. בכל מנת מזון שמחלקים לאדם רעב, מנציחים את רעבו.
יכול להיות שאם היה לרוזה פרקס אוטובוס נפרד עם מקרן קולנוע ופופקורן חופשי, היינו בעולם אחר, פחות טוב. בדינמיקה של תהליכים, הדרדרות מובילה לקיצוניות, קיצוניות תוביל לאיזון.
רובי יקר, הנה הסבר קטן על למה נמאס לי להיות הומניטארית ולמה נמאס לי לחגוג את ההומניטאריות ולמה אולי אין דבר כזה בעצם -
לפני שנה וחודשיים דרס מתנחל ילד בכביש הראשי של הכפר חווארה. ילד בן 13. יצא שהכרתי את האב. הכרות שטחית מאוד. נודע לי ולפרטנרית המחסומים שלי שהילד בבית חולים ישראלי (כך מפני שהרכב הפוגע היה ישראלי). אחרי התלבטות ארוכה החלטנו שתינו לנסוע לבקרו בבית החולים. הבעיה היתה ברורה לשתינו - אישורי כניסה. אבל לא ידענו כמה העניין סבוך עד הביקור. האם בתחילת תשיעי. האב חרד מלידה מוקדמת. הוא לא רצה שתבוא ותראה את בנה במצבו. הוא היה אז בסכנת חיים (היום, אם להקדים את המאוחר, הוא צמח).
היא התעקשה לבקר את הבן. לא היה להם שמץ של מושג על הבירוקרטיה של אישורי הכניסה לישראל. אקצר, בירוקרטיה ישראלית במיטבה. גם לא היה להם הפנאי לזה אז. גם לא היכולת. נסה לדמיין את זה - פלסטינאי מגיע לבסיס הצבאי, או מתקשר ומבקש אישור כניסה לישראל. התקשרתי לווטש'ית ותיקה שהתמחתה בזה. היה אישור כניסה לאם תוך כמה שעות. נסעתי לכפר והבאתי אותה לישראל, לבית החולים (ואם אתה חושב, רובי, שמישהו עצר אותי במחסומים לשאול מי זו הפלסטינאית שיושבת לידי ולבקש לראות את אישור הכניסה שלה, חשוב שוב. במושב לידי ישבה פלסטינאית עם חיג'אב, בשער שומרון, על הקו הירוק - לא בדיוק אבל נניח לזה עכשיו - החייל פיהק פיהוק גדול וסימן לי להמשיך).
התחילו שבועות של 'רכבת אווירית', כך קראתי לזה. בית החולים לכפר, מהכפר לבית החולים. אישור הכניסה ניתן לשבוע אחד בלבד, יש לחדשו שוב ושוב. אישור לאם לבקר את בנה שנמצא בסכנת חיים. מובן שגם את מעמדו של האב היה צריך להסדיר (הוא נכנס לישראל באמבולנס). זה העסיק אותי חודש שלם, מידי יום ביומו. הלידה עברה בשלום. כשהתינוק היה בן חודש, האם נהגה להשאיר את התינוק אצל אחותה, שילדה מעט לפניה והביקורים התחדשו, אם כי בתכיפות קטנה יותר.
ואני? נוהגת מכאן לשם. פלסטיאני לא יכול להכנס לישראל סתם כך, גם אם יש לו אישור. הכביש המוביל לשער שומרון, למשל, הוא כביש אפרטהייד. צריך רכב עם לוחית צהובה, ישראלית. ובנתיים יש עיד אל פיטר וימי הולדת. ומה לא. היחסים ביני לבין המשפחה הם סיפור ארוך מידי לכאן. הקשר נמשך גם היום. אומצתי.
נחשפתי אז באופן הכי אינטימי לחייהם בצל המחסום. באופן הכי איניטימי. חוויתי אז גם את עצמי דרך עינהם. היהודיה שיש לה ביד את העולם כולו. ולא היה לי. ישבתי אצלם על המרפסת כשג'יפ של מג"ב הרעיש ב 23:00. כשחייל שאל בצעקות למה אנחנו יושבים בחוץ בשעה מאוחרת כזו. קיבלתי מבטים שואלים מהאחות כששאלה מי אני. "חברה של המשפחה", עניתי. נכנסתי איתם לבית חולים. הם לא נכנסים כמונו, רובי. עוצרים אותם. עמדתי איתם בכניסה לבית החולים ועברתי איתם בידוק. הם עברו בידוק, אותי לא בדקו. את מגש הממתקים של עיד אל פיטר שלי, מתנה מהם, כן בדקו. כי זה שלהם.
מהבית, קל לחשוב על חמלה ועל עזרה. התנסתי בזה, הספיק לי. נמאס לי להיות הומניטארית.
כועסת? מה פתאום.
נדמנ לי שהויכוח ביננו הוא עניין של הגדרות. מבחינתי, אנחנו נמצאים במצב חירום. הכיבוש צריך להגמר ממש הרגע. בשבילנו, לא בשבילם.
מסכים עם דבריך.
כשיש סיסמאות גדולות למעלה קל מאוד להתחמק מהחובות האנושיות.
לכן יש לראות ולציין את חשיבותו של אותה התנהגות אנושית, של החייל הקטן הבורג במערכת הגדולה וכל זה תחת שמיכת מצב המחסום כעדות של שליטה מסוימת על האחר.
אגב יש מחסומים גם בתוך השטחים הכבושים שממערב לקו הירוק, למשל מחסום משטרתי. וגם שם תחת מעטה צרכי בטיחות ואכיפה של הרשויות אל לו לאותו שוטר, חייל, פקח לשכוח שמדובר בבני אדם.
הוויכוח ביננו הוא ויכוח בין מי שמדבר תיאורטית למי שמדבר מהמקום עצמו.
פעם אחרונה ששמעתי טיעון כזה אמרו לי שאני לא מבין את המנטליות של ערבים כי אני לא עובד איתם. לטיעונים כאלה אין לי תשובה ראויה ;)
שני סעיפים (לפסוח) ואשתדל לצאת מהדיון כי כעסה של יערה כבד עלי.
1. חוזר בי מהאמירה של "הקרבת שלפוחית השתן..". מתנצל. אם יש נימוק טוב לפעולה זו או אחרת, או להמנעות מפעולה, זה כמובן לגיטימי ונכון לעשות.
2. העניין שניסיתי להעלות איננו האיסטרטגיה של התמודדות עם הכיבוש, וודאי לא הצדקתו או מציאת נחמה בחסדים קטנים שנעשים פה ושם. ניסיתי להעלות דיון אישי \ פנימי, נקרא לו "על חובת הלבבות", על הצורך לראות את האדם והרגע, והדרישה המוסרית שמוטלת על כל אחד, מתנגד, עד, חייל, מפקד, המהנדס מחסומים.. גם בתוך מצב של כיבוש. האחריות של כל אחד מאלה לא מתבטלת ולא יכולה להיזרק למעלה אלא קיימת בכל רגע. יחד עם האחריות האנושית שחלה על כל אחד מאיתנו מתקיים גם הצורך לראות ולשקף את הספקטרום הזה. "רק הכיבוש אשם" משאיר את כולנו פטורים מאחריות מוסרית. "רק הכיבוש אשם" משאיר את החייל במחסום פטור מאחריות אישית למעשיו.
שלום דר' נמרוד. תודה וברוך הבא.
פוס השיב היטב, בעיקר כשהתייחס למרפאה שהוחלט לסגור. אוסיף רק כמה נקודות -
האמת היא שיש שירותים בחווארה. בנקודה ההומניטארית (באזור המעבר לרכבים, ליד נתיב היציאה משכם). היא היתה אמורה לשמש גם נשים מניקות. אבל מסתבר שהצבא מאכסן שם אמל"ח ולכן אסור לנשים פלסטינאיות להכנס לשם. הנה התוצאה של פסגת מעשיהן הנחושים של מתנדבות מחסום ווטש'.
זעקת נשים פלסטינאיות לא נשמעת בשום מקום. לא חשוב כמה חזקה תהיה. נשים פלסטינאיות ילדו במחסומים. תינוקת אחת מתה, פגה שלא קיבלה בתנאי המחסום טיפול רפוי דחוף. אם היתה נקודה שהיתה צריכה להיות 'קו פרשת המים' היה זה המקרה הזה של רולה אשטיה ב 2006.
הוויכוח ביננו הוא ויכוח בין מי שמדבר תיאורטית למי שמדבר מהמקום עצמו. רק מהבית נדמה שאפשר גם לשפר את המחסום וגם להלחם נגדו. ואגיד יותר מזה, אתה חש שלא נעשים מספיק מאמצים הומניטאריים? יאללה אודרוב. בקרוב המסיק, רגע טוב להתחיל בו.
חופש התנועה.
אני גר במושב אי שם. פעם פעמיים בשבוע, ישנו מחסום של מג"ב בדרך העפר המובילה אל ביתי.
פעם פעמיים בשבוע, אני מתחרפן מזה.
"רשיון!"
ילדים קטנים בני עשרים עם משקפי דיסטנס משחקים את התפקיד.
מדי פעם אני נופל על מישהו שכנראה בדיוק חזר מהשטחים והוא עושה מאמץ עילאי לשחזר את חווית הכח והשליטה שלו - מעמיד כמה רכבים, נותן לכולם לחכות, מתלוצץ עם חבריו.
ואני מתחרפן.
המחאה שלי - כשהם מחזירים לי את הרשיון ואומרים לי - "סע!", אני מבקש את התעודות שלהם. מוציא דף, רושם את הפרטים, לוקח את הזמן. אבל עדיין כועס על החדירה למרחב, על שלילת חופש התנועה.
נסיון העבר מלמד שכל נסיון לשפר את "חווית המחסום" רק קיבע והעצים את המחסומים והפך את ההפרדה לקשה יותר. אני יודע באופן שטחי לגבי קלנדיה, אולי יערה יכולה לאשר לגבי מקומות אחרים. מחסום משופר יישאר שם יותר זמן. מחסום משופר יוצג לנציגים בינ"ל כהוכחה שעושים הכול כדי לשפר את מצב האוכלוסיה. לכן זו לא דילמה פשוטה כפי שאתה מציג. אני הייתי מציג את הדילמה בפני הפלסטינים ומשאיר להם את הבחירה, אבל אני לא פעיל במחסום ווטש ולא יודע איך זה עובד.
רופאים לזכויות אדם סגרו זמנית את המרפאה שלהם כשהיה ברור שהמשך עבודתה נותן למשרד האוצר תירוץ לא לתקצב ביטוח רפואי לפליטים. ולכן היה חשוב לסגור את המרפאה כדי שמדינת ישראל תיקח אחריות כי המצב יצא משליטה והרופאים לא יכלו לטפל בכולם. היה גם ברור שסגירת המרפאה תעלה בבריאות של אנשים שאין להם אלטרנטיבה. אולי אפילו בחיי אדם. ההבדל שאתה מציג בין אסטרטגיית-על להחלטות אנושיות של יומיום הוא ממש לא ברור ופשוט לאנשים שנאבקים באופן מעשי ויומיומי בנושאים האלה.
תפקידי הוא בראש ובראשונה תפקיד של עדה וביני לביני התחלתי להבחין בין סיוע נקודתי במחסום עצמו בשיפור הדיאלוג בין פלסטינאי לחייל (צריך להבין כמה קשה לכפריים לפנות לחיילים) לבין שיפור המחסום. אבל המשמעות של ההחלטה היא למשל שלא אלחם שיהיו שירותים במחסום. הגברים יוצאים לרגע מהתור לשדה. הנשים מתאפקות. וזה נורא.
כלומר יש ביכלל ספק, ניתן לנשים לסבול בלי שירותים כי מה? אולי זעקתן תעלה השמימה והכיבוש או המחסום יוסר. אם לפחות היה סיכוי אחד לאלף שזה ישנה משהו. אבל השיקול שעליו מקריבים את שלפוחיות הנשים הוא שהמחסום לא ייראה טוב מדי, או שאנחנו חלילה לא נעזור לכיבוש. ראבכ!!
הי Poes, תודה על תגובתך.
אתה מעלה שאלה חשובה של אסטרטגיית פעולה. העלית את זה קודם כשהזכרת את הסירוב של ישעיה ליבוביץ זצ"ל לחתום על עצומה נגד עינויים. השאלה ראויה, אכן יש לתת את הדעת לאן מפנים משאבים מוגבלים במאבק הזה. אין לי דעה ברורה ברמת העל. ברמה המקומית, אין לי אפשרות לעמוד מנגד כשלא נותנים לאישה מעבר להגיע לב"ח להפיל את עוברה. כך גם יערה וכך כל אדם שהוא עוד אדם.
את הדיון מראשיתו אני בחרתי לקחת למקום שונה. אגיד -אם לא הייתי ברור קודם - שאני מתנגד לכיבוש שלנו את השטחים ומתעב את הגזענות הקיימת בחברה ובממשל שלנו, לא רק בשטחים.
אני מדבר על נפשי ועל נפשינו, שה"פוליטיקה" או ה"תמונה הגדולה" מסמאת את עינינו לראות את האדם והרגע. ואם אני יכול להבחין באשה הכורעת ללדת, אני יכול להבחין גם בחיילים המעטים שהמצב לא משאיר אותם עדישים. יש גם כמה שלא צריכים דרמות כדי שאישיותם תצא, ליבם יצא אל אנשים למרות השחפ"צ. אין בזה "כיבוש נאור" ולא שחץ "יהודי". יש כאן ניסיון לראות את האדם והרגע ולא רק את השאלה הפוליטית (שעליה נדמה לי שאנחנו מסכימים).
רובי - כל ההערכה בעולם שמורה מבחינתי לאנשים שמסוגלים לשמור על אנושיות בתנאים שלא מסייעים לכך. וזה חוצה גבולות. לפעמים אנשים עם הדעות ה"נכונות" לא מסוגלים למחווה אנושית פשוטה, ודווקא אלה שפוליטיקה לא מעניינת אותם או אפילו הם גזענים יתנו יד.
אבל. אם רוצים לשנות באמת את המצב זה ודאי לא מספיק. ואז השאלה היא מה עושים. לכן הדיון אינו נוקדני או מתפלפל. בשנה האחרונה רופאים לזכויות אדם הקדישו חודשים של מאמצים עילאיים כדי להוציא קומץ חולי סרטן מעזה לטיפול רפואי. בחלק (רוב נדמה לי) מהמקרים זה לא הצליח, החולים לא קיבלו אישור ומתו בעזה. ואז השאלה היא מה הטעם. זו השקעה משמעותית של זמן וכוח אדם ומאמץ (בגץ, פניות לעיתונות, פניות לגופים בינ"ל, קשר עם החולים וכו' וכו') שלא לדבר על מעורבות רגשית - כשמדובר בקומץ אנשים כשהאוכלוסיה כולה, מיליון וחצי או קצת פחות, סובלת מתנאים תברואתיים הולכים ומתדרדרים. לא יותר חשוב לטפל בהקלת המצור כולו ולא דווקא במקרים פרטנים (שייכשלו כי בגץ לא יתערב)?
יתרה מכך. ההתמקדות בחולי סרטן הופכת את זה בעיני דעת הקהל הישראלית לעניין של חמלה ורחמים. המסכנים האלה. "שיקול הומניטרי". אבל העזתים לא צריכים רחמים או טובות מישראל. הרי הם צריכים מעבר גבול למצרים שלא ייסגר כל יומיים לפי לחץ ישראלי/אמריקאי.
עשי לנו טובה יקרה וקראי שוב את מה שכתבתי. אני לא מוצא שם אף רמז למשמעות שאת מייחסת לדברי.
כן.
רובי, אני מבינה את הרצון לראות את החיובי. ויש רגעים שיש בהם חמלה. אבל אני לא מוכנה להתפס לרגעים אלו. כי אני חוששת שכשאנחנו מתמכרים להם אנחנו שוכחים את השאר. הכי בעולם אנחנו אוהבים את הכיבוש הנאור. הגיע הזמן לצאת משם. בשבילנו, לא בשבילם.
אוי רובי יקר. כמה קל להגיד כן, אתה צודק. כמה יפה לראות חמלה מצד החיילים. כמה החיילים שלנו יפים, בעצם. ונתרפק לנו כולנו. ונתלבט, האם זו היהדות שלנו שעושה אותנו כל כך יפים או שמה הישראליות ומה ההבדל בעצם. ויתרחב הלב היהודי, כי הכיבוש שלנו נאור. הנה תראו איך החייל משחק עם הילד הפלסטיאני הזה. ונגיד - הרי הילד הזה יגדל ויזכור את חייל צה"ל היפה הזה. וכמה יפים אנחנו שגידלנו כזה דור נהדר. ונתרפק.
אז זהו, רובי. שהילד הפלסטינאי הזה יזכור את החיוך. אבל גם את הנשק. כי נשק קשה לשכוח. ועזוב אותי מכיבוש נאור. אין כזה דבר. להתרפק על החיוך היפה של החייל יכול מי שיושב בביתו. אני כבר לא יכולה. אשלית הכיבוש הנאור התנפצה בפני ממזמן.
לדעתי, זה צריך להיות פוסט בפני עצמו.
אתמול שוחחתי עם איש שצעק ככה: את מדברת שטויות,את וכל השמאלניות שלא יודעות כלום. חייל צעיר מיסכן עומד במחסום 12 יום בחום בלתי נתפס ולא מבין מה רוצים ממנו. בטח שיהיה שם בלאגנים. במקום לעמוד שם ולתעד שילכו ה....... (לא כותבת את מה שהוא אמר על מתנדבות מחסום ווטש) אל המפקדים ששלחו את החילים הצעירים ויגידו להם לשים שם מילואימניקים מבוגרים.שיודעים ערבית ושיש להם נסיון.
מה רצה לומר?
נזכרתי בסרטון שראיתי לפני כשנה, צולם בארטאס. דחפורים עוקרים מטע משמשים של תושבי הכפר, בכדי לפנות את השטח להעברת צינור ביוב להתנחלות אפרת הסמוכה. היו שם עם הפלסטינאים מספר פעילי שמאל, שניסו למנוע את רוע הגזירה והתעמתו עם החיילים. הפלסטינאים המקומיים אמרו שהם שמחים שלפחות מישהו בא לראות מה קורה איתם, לצלם, להעביר הלאה.
חיפשתי עכשיו את הקישור לסרטון וראיתי שגם לפליקס הוא כבר הגיע:
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1871313
יערה יקרה,
מי שמסתכל על העולם מזווית צרה, או ברמת רזולוציה אחת מפספס עולם. בחירה בצמצום הראיה, לא רק מעוורת, היא גם לא מוסרית.
בהקצנה, זו הבחירה לא לעזור לאישה כורעת ללדת כיוון שצריך קודם לסיים את הכיבוש. למזער, זו הבחירה שלא להבחין בין מי שעוזר ליולדת (ובכך עוזר לכיבוש) לבין מי שלא. בין חייל טוב וחייל מתאכזר, בין מג"ד למג"ד - כולם הרי משרתי הכיבוש. זו השטחה לא מוסרית. לא מוסרית לא משום כללי הדיון המוסרי אלא משום ההתעלמות מהאנשים שעל גבם מתנהל הדיון. (אני יודע שאלה אינן הבחירות שלך, אבל נדמה לי שהן במשתמע) יש טוב ורע בכל רזולוציה והאבחנה בין טוב ורע היא לא רק קוגניציה, היא בעיקר מעשה, וחוסר אבחנה בין טוב ורע, בכל רמה, התעלמות, היא לא מוסרית.
כבר 41 שנה אנשים בשטחים חיים תחת כיבוש, אבל יש שם לא רק 41 שנה ולא רק כיבוש. יש יום ועוד יום ועוד יום ועוד איש ועוד איש ועוד איש ועוד עולם ומלואו, בכל רגע ורגע. אני לא מוכן לוותר על כל איש וכל אישה וכל רגע, ולכן גם לא מוכן לוותר לכל חייל וכל מג"ד וכל מח"ט ולא מוכן לוותר על האבחנה בין טוב ורע בכל מקום ודרגה ובכל יום ויום. (כמה לאווים, השם ישמור. אחרון ודי) ולא מוכן להסתפק באבחנה המעוורת בין כיבוש ולא כיבוש.
בתוך זוועת הכיבוש הזאת, לבי מתחייך במקרים המעטים שמבעד לכפל"ד ולשחפ"צ מבליח חיוך של חמלה או קשר אנושי חוצה שחפ"צ [חוצה כיבוש].
ובתוך זוועת הכיבוש הזאת, אני מברך את המח"ט והמהנדס שקיצרו את זמן ההמתנה במחסום של אלפי אנשים, איש ועוד איש ועוד איש שנוספה שעה ליומם (שדוד הכיבוש) ונחסך חיפוש אחד על גופם ונוסף מטר של צל על ראשם (והדיון באם זה תורם לכיבוש, גם הוא דיון).
ובתוך זוועת הכיבוש הזאת אני מלא הערצה לאנשים שמצליחים לשחרר את נפשם מ"תמונות גדולות" או מעינויי יום ולנגן את ליבם ביותר ממיתר אחד.
ובתוך זוועת הכיבוש הזאת אני רוצה שוב להגיד לך תודה על מה שאת עושה בשמי ובשבילי.
מהפלסטינאים אני שומעת תגובות מורכבות מאוד. ברוב הגדול של המקרים הם מאוד שמחים על הנוכחות שלנו. גם מפני שהם חשים את השותפות שלנו איתם, גם מפני שהם מבינים את החשיבות של הפעילות שלנו לסיום הכיבוש. הם גם מבינים דרך הפעילים שלא כל היהודים הם מתנחלים. זה חשוב לי מאוד. שיבינו שאין בישראל תמיכה גורפת לעבריינים האלו. נוצרו יחסי חברות מאוד יפים בין פעילים לפלסטינאים (אתמול הייתי קצת חולה. חבר התקשר במקרה והעביר את השמועה במחסום. הרבה טלפונים. רוצים לדעת מה שלומי, לוודא שהכל בסדר ומה אפשר לעשות. בעיד אל פיטר אני מקבלת יותר הזמנות מבראש השנה).
אבל אני גם שומעת כעס על זה שאנחנו לא עושות, ואנחנו באמת לא עושות. הם רוצים שיהיה שירותים במחסום. ואני לא רוצה להלחם על זה. זה קושי נורא. זו דילמה שקשה לשאת.
ויש גם כעס אחר. מי רוצה שיהיה עד להשפלתו. עדיף להיות מושפל בצל. ואני מוציאה את זה לאור. אני מבקשת רשות לצלם, ומקפידה לא לצלם פנים. אבל את חוקי המאבק התקשורת מכתיבה, לא אני. ועיתונאים לא ידברו איתי אם אין לי תמונות.
זה מורכב מאוד, הנוכחות שלי שם. אני עדיין לומדת את האיך.
זה נכון - אם עוצרים כל הזמן לשאול מה נכון או לא לא עושים כלום. חלק מהמחיר של עשייה זה התפשרות וטעויות.
יש עוד סיבה חשובה שבגללה טוב שאתם שם - רוב הפלסטינים לא רואים ישראלים שהם לא חיילים או מתנחלים. הילדים שנולדו בשנות השמונים כבר לא עבדו בישראל ולא מכירים את החברה הישראלית. זה חשוב מאד שהם יראו שיש גם ישראלים אזרחים שמתנגדים למתכונת הנוכחית של המצב.
יש עוד (העלאת עניין חשוב שמעסיק אותי מאוד) -
הרבה פעמים אני חוזרת הביתה ומתחרטת על דרך הפעולה שלי. מה שאני עושה הוא כל כך לא ברור, כל כך קשה לחתוך. הרבה פעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שמי שמדיח כלים שובר אותם. ככה זה. אבל זה לא אומר שמשאירים כלים מטונפים בכיור. לחזור לאחור אי אפשר. מי שלא יודע יכול להשתעשע באשליה שהוא יודע הכל. מי שכבר יודע משהו לא יכול ללכת לאחור. לפעמים אני רוצה.
כתבת שהשגרה קשה יותר ממקרים חריגים. זה כל כך נכון. חברתי הטובה למשמרת קוראת לזה "מגעיל רגיל". דווקא בימים שבהם לא קרה 'דבר גדול' אני חוזרת הביתה הכי מדוכאת.
נגעת בדילמה הכי קשה. הכי הכי קשה. דילמה שקורעת את ארגוני השמאל. גם את מחסום ווטש'. כשמחסום ווטש' הביא לכך שנבנו סככות במחסומים, כשקואלצית המסיק פנתה לפני שנתיים למנהל האזרחי כדי שיתן לפלסטינאים אישור למסוק - זה טוב או רע? הרי המסיק התנהל באותה שנה בקלות. כמעט ללא הצקות מצד מתנחלים. אבל נוצרה בעיה לטווח הארוך - במסיק בשנה שאחר כך כבר היינו חייבים לבקש אישורים. יצרנו עובדה, פלסטינאי זקוק לאישור המנהל האזרחי כדי למסוק את עצי הזית שלו. שלו.
הרגע הכי רע של מחסום וושט' היה הרגע שבו התחלנו להתפס כמי שמייעצות לצבא איך לעשות 'מחסום טוב'. אין מחסום טוב. אבל יש לנו הצורך האנושי לסייע. ואנחנו חשופות לכל כך הרבה מצוקה. הויכוח הזה קורע את מחסום ווטש'. אנחנו נחלקות בכל פעם לקבוצה שטוענת שהמחסומים לא יוסרו ולכן עלינו לעשות את המעט שאנחנו יכולות כדי להקל. אני נוטה לקבוצה השנייה, שמתעקשת לדבר על המחסום כעל הבעיה ולא להסיט את הדיון לבעיות ניהוליות.
תפקידי הוא בראש ובראשונה תפקיד של עדה וביני לביני התחלתי להבחין בין סיוע נקודתי במחסום עצמו בשיפור הדיאלוג בין פלסטינאי לחייל (צריך להבין כמה קשה לכפריים לפנות לחיילים) לבין שיפור המחסום. אבל המשמעות של ההחלטה היא למשל שלא אלחם שיהיו שירותים במחסום. הגברים יוצאים לרגע מהתור לשדה. הנשים מתאפקות. וזה נורא.
אני זוכר נסיון להחתים את ישעיהו ליבוביץ' על עצומה נגד עינויים של עצורים פלסטינים במגרש הרוסים בירושלים, לפני 18 שנים או משהו. הוא סרב בקול רם, ואמר לנו בערך כך: אין בזה שום טעם. כל עוד יהיה כיבוש יהיו עינויים. צריך להפסיק את הכיבוש ולא להתעסק בסימפטומים. אחר כך התרצה וחתם.
הסכנה האורבת למחסום ווטש- כמו ארגונים אחרים, למשל רופאים לזכויות אדם - שיהפכו לחלק מהמסכת שמסייעת לכיבוש. העיסוק התובעני מאד בפרטי הכיבוש עלול להשכיח את התמונה הכוללת (אולי לא בשבילך, אבל בשביל האנשים שקוראים את מה שאת כותבת). אני בטוח שיש מי שחושבים שנוכחותכם/ן שם דרושה כי היא מסייעת למנוע "חריגים", דהיינו, טוב שאתם שם, וטוב גם שהמחסמומים שם. והבעיה, כפי שאת אומרת בעצמך, היא לא עם החריגים, אלא עם השגרה.
שאלת מידת התועלת של פעילות כזאת היא בלתי נמנעת. התשובה שאת נותנת מספיקה בעיני. את עדה, לא רק בפנקס אלא גם במקלדת. שינוי אמיתי יבוא רק דרך שינוי פוליטי רחב, והגברת המודעות היא הדרך להפוך אותו לאפשרי יותר.
בתנאים הנוכחיים הפגנות יש בהן מעט מאד טעם. האינתיפאדה ריסקה את ה"שמאל" הישראלי, שאיבד את האמונה בפתרון שתי המדינות, ואי לכך איבד את הכוח להמשיך לפעול. מעט מאד אנשים מוכנים להישיר מבט למצב שנוצר כאן. כשההתפכחות תבוא - אם תבוא - זה יהיה כואב מאד.
בוקר טוב שמוליק,
גלגלתי את שאלתך בראש אתמול בערב. נזכרתי בהתחלה בכל אותן מחאות לא אפקטיביות שנעשו מול משרד ראש הממשלה. אבל מיד לעגתי לעצמי. אפשר לחשוב שלעמידתי במחסומים יש השפעה.
אני עומדת במחסומים מפני שתפקידי הוא תפקיד של עדה. העמידה במחסום איננה הפגנה. אני לא עומדת שם עם שלט גדול. אני עומדת שם שקטה מאוד, מנסה לא לבלוט. יש לי דף ועט ביד ומצלמה. אני עדה. זה ראשון. אבל יש עוד משהו - אני רוצה לדעת על מה אני מדברת. לראות בעיני. מה אלמד על מחסומים מעמידה מול משרד ראש הממשלה? לפני שלוש שנים חשבתי שאני יודעת מה קורה בגדה המערבית. אני הרי קוראת עיתונים. אחרי כשנה של עמידה כעדה במחסומים הבנתי כמה טעיתי.
מתוך דוח מחסום ווטש', יום חמישי 21.8.08 משמרת הבוקר, מחסום ואדי נאר (הקונטיינר) מזרחית לבית לחם -
כשכבר כמעט החלטנו ללכת, הבחינו באישה דוממת הנשענת על קיר סככת ההמתנה. בעזרת נהג שהתנדב לתרגם נודע לנו שעוברה מת בבטנה ועליה להגיע לבית חולים מוקאסד. על המסמך הרפואי מצוין התאריך: 19.8.2008, כלומר: שלשום.
אתמול היא הגיע למחסום ולא נתנו לה לעבור. איננו יודעות מדוע. היא נשענה חסרת אונים, משותקת בצער השכול ועטופה באבלה, ללא יכולת לפעול.
התחלנו לטלפן. טלי מהמת"ק לא עונה בנייד וגם הטלפון במשרד אינו עונה. טלפון החירום הרשום לפני הקרוסלה הביא אותנו למוקד בריאות ששלח אותנו לדליה בסה. היא מבקשת פקס ממוקאסד.
מטלפנות למוקאסד. הם בשביתה. (בית חולים ראשי שובת והדבר לא זוכה לאיזכור בתקשורת) לא מוכנים שלוח פקס. מציעים שהאישה תבוא באמבולנס או תשלח את מסמכיה בעצמה למוקד הבריאות.
אנחנו מנסות להשיג את מספר הפקס של דליה בסה, אך אצל דליה תפוס והעוזרת אינה מוכנה לתת. מנסות להשיג דרך חברות מחסוםווטש ונוחתות אצל חנה בר"ג. היא מתחילה בסדרת טלפונים ומתגבש הסדר שרופא האישה יתקשר למוקאסד טלפונית ומשם העניינים יתגלגלו שוב אל דליה. האישה מתקשה להשיג את הרופא בטלפון. גם אני הייתי מתקשה לתפקד אם בבטני היה עובר מת והייתי ניצבת בודדה מול מערכת עוינת. כל הזמן אנחנו נאלצות להיעזר בשירותי התרגום של נהגים מזדמנים, טובי לב. האישה נאלצת לחשוף את כל בעיותיה הרפואיות לכל המנסים לסייע. אנחנו מתוסכלות שאיננו דוברות ערבית.
אנחנו מחליטות לקחת אותה למרפאה שלה באבו-דיס כדי לזרז את ההליכים. בדרך מגיע טלפון מחנה בר"ג שהאישור המיוחל נמצא במחסום.
אנחנו חוזרות למחסום ומחליטות להיכנס עם האישה. הקרוסלה חסומה. לוחצות על הפעמון, מנסות למשוך את תשומת הלב של החייל שמאחורי הזכוכית הרחוקה, הקרוסלה נותרת חסומה. לזמן קצר נדלק האור הירוק והאישה מצליחה להשתחל פנימה, אך כשאני מנסה לעבור הקרוסלה ננעלת לי בפרצוף. אנחנו קוראות בקול רם שיש כאן מקרה חירום והאישה צריכה להגיע דחוף לבית חולים. אצבע גדולה מתרוממת מאחורי הזכוכית, נעה ימין ושמאלה ב"לא" חד משמעי. בערבית עילגת מתובלת בבליל שפות אך בעיקר בתנועות ידיים ומבטים אני משכנעת את האישה ללכת לבדה, שיהיה בסדר. היא הולכת כשהיא מביטה לעברנו כל הזמן, ממתינה בתור האיטי ו...חוזרת. אנחנו מחליפות מספרי טלפון, מה שמעלה את חמתו של החייל שמאחורי הזכוכית המתחיל לצעוק בכעס. האישה משתכנעת לנסות שוב, הרי האישור כבר נמצא.
חנה בר"ג מתקשרת כדי לברר מדוע אנחנו לא לוקחות את האישור, נאמר לה שאנחנו לא במחסום. אכן, אנחנו לא במחסום, אלא מחוצה לו!
מגיע גריגורי, אחד השוטרים הבכירים במחסום. לאיטו הוא ניגש אלינו לברר על מה המהומה. כן, הוא יודע שיש איזושהי אישה בהריון. אמרו לו.
על פי הוראתו הקרוסלה נפתחת לנו. אנחנו מביאות אותו אל האישה והוא מכניס אותה בעד שער צדדי העוקף את הקרוסלה, משוחח עם החיילים וסוף סוף האישה עוברת.
כעת אנחנו תקועות לפני הקרוסלה הפנימית. המגנומטר מצפצף כמעט כל הזמן. רוב הזמן הקרוסלה נעולה. אישה שבזרועותיה תינוק מועברת שוב ושוב דרך המגנומטר וכל הזמן הזה התור תקוע. לאחר מכן היא מוכנסת לחדר צדדי ורק אז הקרוסלה נפתחת.
לי. יש קוצב לב. אני עוברת ראשונה ומודיעה לחייל שאינה יכולה לעבור במגנומטר (מה עושה פלסטיני שמגיע למחסום לבדו ואין מי שיעביר את הידיעה לפניו?) חייל א. מדבר עם חיילת ב. שמדברת עם המאבטחים. מחכים לבואו של המאבטח וכל הזמן הזה התור תקוע. המאבטח מגיע ומנתק את כבל החשמל של המגנומטר. 3 אנשים נחוצים כדי להוציא את התקע מהשקע! אנחנו עוברות רק כדי לשוב לצידו המזרחי של המחסום.
נכון. ובשביל הדבר הזה (ודומים לו מכל כיוון של השקפה פוליטית ולא חשוב מה בדיוק) כתבתי את זה :
http://cafe.themarker.com/view.php?t=282382
אבל עד אז צריך כל אדם שאיכפת לו לעשות פעולות כדי לממש את זכותו הדמוקרטית במדינה לדאוג עד כמה שהוא יכול שממשלתו הניבחרת תעשה את עבודתה לפי רצונו (כי בעצם (למרות שזה ניראה אידיוטי) הממשלמה היא משהו שאנחנו בחרנו והיא לשרותנו)
אכן, צודקת.
טענה נאיבית לדעתי, ללא אפשרות לשנות מצב.
אם המקום לא אמור להיות שם אז הדרך הנכונה והיעילה ללכת למקור, לזה שהחליט שיהיה שם מחסום, ולשכנעו. אם בטענות אם ביצירת לובי אצל מקבלי ההחלטות והן על ידי זכות ההצבעה לכח הפוליטי הנכון מצידכם בזמן בחירות .
ערב טוב יערה
את טוענת שאין מה לשמור במחסום כי עובדת קיום המחסום היא היא הפרת זכויות האדם.
שאלתי היא מה יש לך לעשות שם?
הרי את וחברותייך מעצם ביקורכם שם לא יעודד את ממשלת ישראל להסיר אותן.
אם את נגד המחסומים את צריכה ללכת למקור, לממשלה הנבחרת שהיא זו שמחליטה על קיום המחסומים ולה יש את הכח להסירן.