מכירים את "חוק לוינסקי"? זה שקובע שמציצה אינה נחשבת לסקס, ולפיכך מותר לרדת לבחור בדייט הראשון מבלי שהוא יחשוב שאת שרמוטה, וגרוע מכך, פולניה? ובכן, יש לי משהו טוב מזה: "חוק בריאנט", שקובע שריבאונד לא נחשב לסקס ולפיכך בדייט הראשון מותר לתת לבחור לדחוף לך קרן של צבי מפוחלץ לתחת. ואני, גבירותיי ורבותיי, בתקופה של ריבאונד. מותר לי לצאת עם כל נוד שאפגוש מבלי לחשוש ששמי מתחרז עם שם משפחתו. מותר לי להעיר את כל השכנים בזעקות "הוז יור מאמא, ביאץ'" ובבוקר לזרוק לפח את המספר של הביאץ'. אני יכולה להתעלק אפילו על אוטיסט אימפוטנט, והכול בשם הריבאונד. אני מסכנה ושבורת לב, אז לכו להזדיין וקחו אותי אתכם. וכמו שאומר החכם באדם, רידג' פורסטר: אין בעולם הזה אף אחד או שום דבר שיעצור אותי!
חוץ ממני, כלומר.
לפני חודש עזבתי את החבר שלי אחרי חצי שנה של זוגיות. זוגיות אמיתית כזו, עם מגורים משותפים ונסיעות אל ההורים ותכנונים לשמות של הילדים. אבל הכול התמוטט וחזרתי הביתה. בהתחלה כעסתי. אחר כך בכיתי. אחר כך כעסתי ובכיתי ולבסוף סתם בכיתי. ועכשיו, עם ההשלמה שזהו, אני צריכה להתקדם הלאה ולמצוא מישהו אחר, מגיעה הכמיהה הזו למגע. אז אני משוחחת עם בחורים פה ושם ואומרת לכולם שעדיין מוקדם לי, שאני לא מחפשת זיונים. לפני כמה ימים אפילו הוכחתי את זה. נפגשתי עם בחור, שתינו יין, אכלנו סושי ודיברנו לתוך הלילה עד עשרה לאחת-עשרה. אחר כך, בדרך הביתה, שתויה ויבשה, חשבתי: אפילו ריבאונד זה לא מה שהיה פעם. במקום להתעורר בבוקר ולתהות האם הבחור יתקשר, אני סתם נפטרת מהסושי שלו.
מסתבר שיש שלב שבו אפילו נשיקה ראשונה משולה למסטיק על סוליית סניקרס ישנה. כמה פעמים אפשר לפתוח דף חדש, לקוות, להתקדם? הפעם אני רוצה לקחת צעד לאחור, לדצמבר אלפיים ושש, לדייט ראשון כמו שדייט ראשון צריך להיות: חמש שעות של צחוקים. הייתי רוצה לומר שעם הגבר הבא אהיה חכמה יותר, שאשים לב לתמרורי האזהרה - הרי בלימודי התיאוריה אני מצטיינת - ושאהיה נינוחה ומלומדת, אבל זה בטח לא נכון. כי בסופו של דבר, מה שווה לבנות זוגיות אם הכול ידוע מראש, אם התכנון מובנה? נותר לי רק לקוות שהשינוי שחל בי יביא דברים טובים, ואם לא, שאני אביא אותם בעצמי.
אני לא רוצה משהו מסעיר. אני לא רוצה ברקים ורעמים. אני לא רוצה לרצות יותר. אני צריכה לנוח מכל הרצונות האלה.
אחרי הכול, אני בריבאונד. מותר לי למצוץ לכולכם את השכל. |