אני חושבת על השיחה שהייתה לנו,זימנת אותי אלייך לחדר,מנהלת מרחב כל כך נעלה,בתפקיד בכיר,ישבת לך בכיסא מנהלים הרחב והבטוח שלך ואני לתומי חשבתי שקראת לי כדי להתעניין איך אני מחזיקה מעמד,עוד לא עבר חודש מאז שאימי היקרה מכל נפטרה באופן פתאומי ואת היית "כל-כך"מתחשבת ומנחמת.התיישבתי בכיסא מולך והתחלת לירות בי חיצים.אמרת שאני לא מתאימה למערכת,שאני לא צריכה להישאר ואת חושבת שלא טוב לי בעבודה.תחילה הייתי קצת בהלם אבל אח"כ מצאתי את עצמי מתגוננת מולך והרגשתי כל-כל קטנה.ציפיתי שתביני את המצב שלי ותתחשבי,הרי הייתי אחת העובדות המובילות במרכז,מביאה תוצאות טובות וחוות דעת ותשבוחות מלקוחות של חברה שבה חשובה שביעות הרצון של הלקוחות. מדברייך הבנתי לפתע שיש משהו נסתר מאחוריי הדברים שאמרת ולאט לאט קלטתי את המסר והסיבות האישיות שגרמו לך לנהל את השיחה הצבועה הזאת.פתאום הבנתי גם את כל אותם אנשים שלא הבינו למה אני אוהבת אותך ואמרו שאת צבועה ואינטרסנטית ויבוא יום ואני אגלה זאת.היום הזה הגיע,ועלה לי בעתיד המקצועי שלי,ושנאתי אותך כל כך.באיזשהוא שלב כבר הפסקתי להתגונן כי הבנתי שהשיחה הזאת מכורה כבר מראש ולא ניתן לשנות את פני הדברים,לא משנה מה אומר.רציתי רק להיעלם מהחדר שלך, מהכיסא הגבוה שלך,פשוט לקפוץ מהכיסא הנמוך שלי ולברוח,אין לי לאן לרוץ,אין לי אמא לבכות לה ולספר מה קרה ולקבל ממנה חכמת חיים יקרה מפז בחינם,רק כי היא אמא שלי.גם את אמא לשתי בנות,מעניין מה היית אומרת להן אם היו עוברות את מה שעברתי.רצית להפגין כח ועוצמה רגע לפני שאת עוברת תפקיד ולא אהיה קשורה אלייך עוד.רצית להראות שאת לא צריכה אותי ולא מנוהלת ע"י מקורב שלי שעזר לך בתקופות השפל שלך כשבעלך הפליא בך את מכותיו בבר הומה בנוכחותו,ואת התחננת אליו שיחזיר ביניכם ובעלך לא רצה אותך.אותו מקורב היה לך כמשענת ועכשיו יש לך חבר חדש ורצית להראות שאת לא זקוקה לו יותר.הרגשת מלכת העולם.קבעת לי ראיון אצל מנבהל בכיר יותר וסיפרת לו עליי סיפורים שגם אם אני הייתי שומעת,הייתי מפטרת את עצמי.ברחתי גם משם בבושת פנים.מפוטרת ישבתי בבית ואז הגיע הטלפון ממנהלת אחרת שלי ששמעה את הדברים ולא קיבלה אותם.הציעה לי לחזור לעבודה במחלקה אחרת.לא רציתי אך הסכמתי רק כדי להגיע לרגע בו אראה אותך שוב,וזה קרה.ביום שישי טיילתי לי במול באילת יד ביד עם בני יחידי, מאושרת,יפה,קורנת,עם ביטחון והרבה שקיות של קניות שעשיתי.לפתע הרגשתי מישהי קטנה נועצת בי עיניים,הסתכלתי לרגע ואז ראיתי אותך מסתכלת עליי,כבר לא היית כל-כך גבוהה,הגעת לי בערך קצת מעל הטבור ונראית פתאום קצת מקומטת ושפלה, החזרתי אלייך מבט ישיר וחודר ,והכי חשוב גאה ואת השפלת מבט.המשכתי ללכת באצילות והרגשתי את המבט שלך נעוץ בגבי וחייכתי לעצמי.מסתבר שיש אנשים טובים בחברה שלא רואים אינטרסים כשהם מסתכלים על אחרים ולא חושבים מה ייצא להם מזה שהם בסביבתם.הרגשתי שהצטערת על מה שעשית אבל לא סולחת לך.

היום הגשתי את התפטרותי בעבודה,כי בין כל האנשים הטובים בחברה יש גם אנשים שפלים כמוך ואיתם אני לא רוצה לעבוד.בעבודה עדיין לא מוכנים לוותר עליי ומציעים לי להישאר.

מה את אומרת?