לפני שלושה שבועות, היא הגיעה אל חיי.

ברגע בו החלטתי שאני אוחזת בה, היא חדרה באיטיות קלילה אל מכוניתי והובילה את עצמה אל מפתן ביתי הקט שבמושב.

אתם בטח שואלים את עצמכם: "רגע, היא כתבה שם תימני, אז מה היא מספרת עכשיו על איזו נקבה מפוקפקת?".

אז חבר'ה, להירגע. היא אכן נקבה, אך כמובן שאינה מפוקפקת. ולא- לא הגעתי עדיין לתימני המככב בכותרת. שנייה. סבלנות. אני בונה פה משהו.

היא.

כששאלתי את עצמי אם לאחוז בה בידיי ולקחת אותה אל חיי, חשתי תחושת "כן" גדולה ומיד התחברתי אליה.

כמו ביצת קינדר לעשירים. שלושה באחד, הנחתי אותה תחת המחשב שלי והחדרתי בה דיסק התקנה.

היא אהבה את זה. אוהה כמה שהיא אהבה את זה.

צבעונית, עם סורק ופקס. מדפסת LEXMARK  אהובה שלי.

על החדרת הדיסק היא החזירה לי באישור שאכן, היא עמוק עמוק בתוך חיי הוירטואליים. היא אישרה את השתתפותה בהם.

לבסוף, היא  בקשה ממני שאדפיס דף ניסיון פשוט.

ואז- הוא הגיע.

"ההדפסה מתחילה" הוא שאג במבטא תימני ענוג מתוך הרמקולים של המחשב שהיו דלוקים כמעט על מקסימום.

לרגע אחד לא הבנתי מה קורה פה. הרי אף גבר לא חדר את דלת ביתי וחיי בשבוע האחרון.

לא תימני, לא רומני ואף לא מרוקאי עם עבר פולני.

ניסיתי להבין. אולי הגיע לכאן שכן תימני-אש, אבל לא. בעל הבית שלי היה מודיע לי על כך.

לפתע, נשמע שוב קולו של התימני והוא זעק בוירטואלית :"ההדפסה הסתיימה בהצלחה".

עכשיו הבנתי.

לקסמרק שכרו כרוז תימני למדפסותיהם המצ'וכללות.

מעניין אם בזמן שאין הדפסות הוא דופק לו כמה ג'חנונים מטורפים.

בינתיים, השכנים שלי בטוחים שמסתובב לי פה תימני בין הרגליים.

כן.

המדפסת מונחת על הרצפה, מתחת למחשב.

רק שלא ייצא לי משם ג'חנון איזה יום.

אני לא אוכלת בצקים כבר המון זמן.

יאללה, ההדפסה הסתיימה בהצלחה.

אהההוו'ה.